על אף התיאורים הפומפוזיים כאילו מדובר באירוע היסטורי חד־פעמי, תוצאה של מפגש קוסמי נדיר בין כוכבים (טראמפ ונתניהו), קשה שלא לגלות מידה רבה של ספקנות כלפי תוכנית שלום שהושקה במעמד צד אחד. חשיבותה מסתכמת בכך שהיא מאמצת את פתרון שתי המדינות ואמורה להוביל להקמתה של מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. אבל סימן שאלה גדול מרחף מעל ההיתכנות למימושה. כל כך הרבה תנאים הוצבו אפילו לתחילת המשא ומתן עם הפלסטינים עד שברור שכל מטרתה של התוכנית, מבחינת נתניהו, היא לאפשר לו להחיל ריבונות על בקעת הירדן ועל שטחים נוספים עוד לפני הבחירות, ותו לא.
למען האמת, אין זה משנה מהן כוונותיו האמיתיות. ברור שאין לו לגיטימציה להוביל מהלך כזה כראש ממשלת מעבר, כשבאמתחתו שלושה כתבי אישום, שני כישלונות רצופים בהרכבת ממשלה ורגע לפני עוד מערכת בחירות. חמור מכך, תוכנית טראמפ עלולה להתפוצץ לנו בפנים כמו צרור בלוני נפץ. לכן, מותר לחשוד שמדובר בהונאת המאה יותר מאשר בעסקת המאה.
זו הפעם הרביעית שטראמפ מתגייס לקמפיין הבחירות של נתניהו ומתערב באופן ישיר ובוטה בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל. ספק אם אכפת לו מהפגיעה בערכים דמוקרטיים או בעצמאותה של ישראל ומהנזק שהוא מסב ליחסים הרעועים בין ישראל לבין הפלסטינים וליחסים המורכבים והחיוניים עם ירדן. הוא אולי אינו בקיא בענייני המזרח התיכון, אבל נתניהו מבין את ההשלכות האזוריות של מעשיו ולכן התנהגותו גובלת בחוסר אחריות. התעלמותו מהפלסטינים והדרתם השיטתית משולחן הדיונים מסכלת כל סיכוי להסדר מדיני בר־קיימא. נתניהו יודע זאת, ובכל זאת ישראל בהנהגתו משחקת מול השער הריק של הפלסטינים וצוהלת מכמות השערים שהבקיעה.
זו הסיבה שבעטיה היה על בני גנץ לסרב בנימוס להזמנה של הנשיא האמריקאי ולא להיגרר לוושינגטון. הוא אומנם נחלץ מתפקיד של ניצב בהצגה של מישהו אחר אבל בסופו של דבר שימש להקת חימום במופע המשותף של שני מנהיגים במצוקה. מבחינתו זה היה מפגש מיותר בתכלית. אפילו טראמפ, ששום דבר הזוי לא זר לו, הביע פליאה על הפסגה הכפולה ועל ההתנהלות הפוליטית של בכירי הדמוקרטיה הלבנטינית הנאבקים על תשומת לבו.
מי שמחפש אירוע היסטורי צריך להתמקד בדרמה שהתרחשה כמה שעות לפני הצגת תוכנית טראמפ, ברחוב סלאח א־דין שבמזרח ירושלים. לאחר שנתניהו הודיע כי הוא מושך את בקשת החסינות, היועץ המשפטי לממשלה חצה את הכביש המפריד בין משרד המשפטים לבית המשפט המחוזי בירושלים והגיש את כתב האישום שכותרתו: מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו.
מדובר בצעד המסמן את סוף דרכו הפוליטית של נתניהו. אין לשמוח לאידו. גורלו כרוך בגורלנו. הוא מותיר אחריו אדמה חרוכה בכל כך הרבה מובנים, שחלקם גלויים וידועים, אחרים עוד יתבררו. יחלפו שנים עד שמדינת ישראל תשתקם משנות כהונתו הארוכות. זה לא היה חייב להיות כך. אלא שכמו גיבור בטרגדיה יוונית, נתניהו הוא קורבן של תכונותיו, אופיו ויצריו. גם יריביו ומתנגדיו יודו כי קשה לגשר על הפער בין האיש המוכשר, המשכיל, האינטליגנט, הרהוט וחד־המחשבה, המתהלך כבן בית בין מנהיגי עולם, לבין האיש הקטנוני, המסית, תאב הפרסום ורודף התקשורת (בכל המובנים) המנהל מסע הישרדות מביך כדי להימלט מאימת הדין.
לנוכח כל זה צריך לומר בצער כי מה שהתרחש השבוע לא היה אירוע היסטורי אלא מופע היסטרי של מי שמבין שהחגיגה נגמרה. כמו בשיר של יענקל’ה רוטבליט, נותרה רק הזיעה על הפנים, וכובע מעוך ריק משפנים. סוף לסיפור.