מדוע בחר צה"ל, לקראת המהלך הקרקעי ברפיח, לדרבן את התושבים והעקורים באזור לנוע צפון־מזרחה? לצד שיקולים מבצעיים, התשובה הקצרה היא: מצרים. לאורך כל תקופת הלחימה חוזרים המצרים ומתריעים מפני דחיקת האוכלוסייה דרומה, לתוך שטח סיני, ואילו ישראל, באפיקיה הרשמיים, מבהירה - גם במעשים - שאין לה כוונה להביא להפרה גורפת של הריבונות המצרית.
גורמים ישראליים: עיכוב משלוחי הנשק עלול לסכן את עסקת החטופים
תא"ל וינטר הודיע על התפטרותו; ליברמן: "הטבח לא היה קורה במשמרת שלו"
למערכת היחסים עם הגדולה והחשובה בשכנותינו - 105 מיליון תושבים, כוח צבאי גדול ומעמד מדיני ייחודי באזור ובעולם - יש משמעויות מרחיקות לכת. השלום השורר זה 45 שנה, והגבול השקט בדרך כלל אפשרו לישראל ומנהיגיה להתמקד בצמיחה ובשגשוג - ובממד הביטחוני, להפנות משאבים להתמודדות עם אתגרים אחרים, כמו הפלסטינים, חזבאללה ואיראן. אבל אי אפשר להפריז בחומרת הסכנות שעלולות לנבוע אם היחסים עם מצרים יידרדרו לעימות מחודש, כמו ב־30 שנותינו הראשונות, כאשר מצרים הייתה המסוכנת מבין אויבינו.
החשש מפני קריסת השלום וכוונות זדון סמויות של המצרים (שיש המתריעים מפניהן) מעוגן בהיבטים הממשיכים להדאיג: הלכי רוח עוינים מאוד, החוצים לא אחת את סף האנטישמיות, רווחים בתקשורת, בתרבות, באקדמיה, ובמוסדות הדת המרכזיים.
הסיקור של המלחמה בעזה, להוציא קולות אמיצים בודדים, מוטה וארסי. כך גם נוהגת מצרים באו"ם. צבאה ממשיך להתאמן מול צה"ל כאיום הייחוס. אחד ממרכיבי השותפות - החשדנות כלפי ארדואן וכוונותיו - מתרופף כאשר טורקיה זונחת את העוינות למשטר המצרי ומחזרת אחריו במרץ, עד כדי נכונות לעסקות נשק.
ואף על פי כן, יש יסודות מוצקים להערכה ששותפות אינטרסים עמוקה ובסיסית תמשיך לקיים את השלום, וחשוב להשקיע מאמץ, כולל במחיר של אילוצים מבצעיים בעזה, כדי לשמור עליו.
בראש ובראשונה, ראייתה העצמית של מצרים כאם העולם, “אום אל־דוניה", שתרבותה וזהותה ההיסטורית הן בנות אלפי שנים. ההרפתקה הארוכה, היקרה והעקרה של הנאצריזם, שמחק את השם “מצרים" מהמפה וחתר לשווא לאחדות ערבית, לימדה את ההנהגה המצרית לקח. כך גם ההרפתקה הקצרה יותר של שלטון האחים המוסלמים, המעמידים את הקולקטיב הדתי מעל כל ערך לאומי.
בהיפוך המגמה, משטרו של א־סיסי מרבה להשתמש בסמליה של מצרים העתיקה - “מתפרען", אם לטבוע ביטוי, בדומה ללאומיות המצרית הצעירה במאה הקודמת. למצרים כשלעצמה אין כיום עילה לריב עם ישראל וא־סיסי גם מגלה עניין במקומה של מצרים במערך הכוחות בים התיכון, שישראל היא חלק חשוב ממנו.
חשוב לא פחות הוא האילוץ הכלכלי: הידרדרות הלירה המצרית המחישה את חומרת הסכנה. תלות ביבוא דגנים, נפילה בהכנסות תעלת סואץ עקב המלחמה, צמיחה אטית, מיעוט השקעות – כל אלה הציבו סימן שאלה על עתיד הכלכלה. האמירויות, וגם האירופאים, נחלצו אומנם לעזרה, ויש כיום שיפור קל בתחזיות, אבל הידרדרות לעימות תוביל ללא ספק את המשק (והמשטר) לאסון.
למצרים יש כיום גם דאגות אסטרטגיות אחרות – “סכר התחייה" באתיופיה, מלחמת האזרחים האכזרית בסודן, השסע הפנימי בלוב – ועיקר עניינה מול עזה הוא אפוא לנטרל את האיום של פריצת הגבול, הצפתה בפליטים, הפרת הריבונות וערעור הביטחון בסיני. לישראל יש אינטרס חיוני להרגיע חששות אלה, ולהוכיח את מחויבותה לאינטרס הבסיסי של מצרים.
הכותב הוא סגן נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון