במאמרו בשבוע שעבר ב"מעריב" ציטט אותי קלמן ליבסקינד כמי שאמר: "אילו הייתי פלסטיני הייתי נלחם בישראל". הציטוט שעורר סערה ברשתות נכון. להבנתי, ישראלי שהיה משיב אחרת - או שאינו אומר אמת או שאינו מבין את הפלסטינים. זאת התשובה שנתן לפני כ־100 שנים זאב ז'בוטינסקי במאמרו "קיר הברזל" - שלימים הפך לאבן הפינה של תפיסת הביטחון הישראלית - כאשר הבהיר מדוע יילחמו בנו הערבים, הרואים את הארץ שבה אנחנו רוצים לבנות את מדינתנו כארצם וביתם הלאומי. זאת הסיבה שעל פי תפיסתו, נגזר עלינו להילחם עד שיקום בקרב הערבים הדור שיבין ויקבל את זכותנו להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.
"אנסתי אותה": עדות המחבל שחושפת את זוועות האונס ב-7 באוקטובר | קשה לקריאה
זאת גם התשובה שנתן משה דיין בדברים שנשא בהלווייתו של רועי רוטברג, שנרצח ב־1956 בנחל עוז על ידי מסתננים, הרואים אותנו כמתנחלים על אדמתם ולכן מגדלים את ילדיהם על שנאת ישראל. זאת גם התשובה שנתן אהוד ברק ב־1988, כשאמר שאילו היה נולד פלסטיני, היה מצטרף לאחד מארגוני הטרור. וזאת גם התשובה שהיו נותנים גם רוב בכירי מערכת הביטחון לשעבר, שלגרסת כותב המאמר "עמוסי שנאה כלפי כל מי שלא נמצא במחנה הפוליטי שלהם, רואים בו אויב, משווים אותו לדאע"ש ולנאצים, ועל הדרך מוציאים דיבתנו בעולם". בספרו "במבט לאחור" מנה רוברט מקנמארה, שר ההגנה בממשל הקנדי, את הטעויות במלחמת וייטנאם, שהראשונה שבהן היא חוסר הבנת
האויב – מדוע ועבור מה הוא נלחם? אחרי למעלה מ־20 שנה מתום המלחמה הבהיר מקנמארה כי מלחמה, שנמשכה כל כך הרבה שנים ובה נהרגו למעלה מ־58 אלף חיילים אמריקאים וכ־1.5 מיליון וייטנאמים, הייתה מיותרת. האם זו טעות בהבנת האויב? התשובה לשאלה זו חשובה ואקטואלית במיוחד, משום שמבלי שנבין מדוע ועבור מה הפלסטינים נלחמים - לא נוכל לעצב אסטרטגיה על מנת לנצח.
השאלה הזו לא העסיקה אותי במהלך 33 שנותיי כלוחם ומפקד, אך הפכה לשאלה החשובה ביותר עם הגעתי לשב"כ בעקבות רצח יצחק רבין בנובמבר 1995. במפגשים עם ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני, חלקם טרוריסטים בעברם, הם הבהירו לי ששיתוף הפעולה כנגד הטרור יימשך רק במסגרת תהליך מדיני המוביל לסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
על מנת להיות ברור, אני לא מדבר על חמאס. הטבח שביצע ב־7 באוקטובר, יחד עם מטרתו המוצהרת להשמיד את ישראל, מאשרים את היותו ארגון טרור שבו עלינו להילחם עד חורמה. אני מתנגד לטרור ולרצח חפים מפשע. אך עלינו לזכור שהמלחמה שלנו היא בחמאס ובטרור הפלסטיני, ולא בעם הפלסטיני. ולכן השאלה מדוע העם הפלסטיני תומך בחמאס מחייבת תשובה – והתשובה שלי ברורה: הפלסטינים רואים עצמם כעם, הם נלחמים על זכותם לחיות במדינתם לצד ישראל. כאשר הם מאמינים שתהליך מדיני יביא להקמתה, הם יתמכו במנהיגות המובילה תהליך מדיני, כפי שעשו בשנות ה־90. אבל כאשר הם מאבדים אמון בדיפלומטיה, הם תומכים בחמאס ובדרכו האלימה למרות המחיר הנורא שהם משלמים.
אישית, אני מאמין שבתנאים הקיימים בין הירדן לים, הקמת מדינה פלסטינית היא תנאי הכרחי לביטחון ולמדינה עם רוב יהודי ברור, שיבטיח את זהותה היהודית־דמוקרטית של ישראל. אני מאמין שניצחנו במלחמה הארוכה להקמתה והגנתה של ישראל. אם הניצחון על פי הגנרל קרל פון קלאוזביץ הוא כפיית רצוננו על רצון האויב, הרי ש"יוזמת השלום הערבית" היא כתב הכניעה של מדינות ערב. המעבר מ"שלושת הלאווים" של חרטום (1967) ל"שלושת ההן" של ביירות ב־2002 משמעותה - כן להכרה, כן למו"מ וכן לשלום עם ישראל על בסיס החלטות האו"ם ומועצת הביטחון שעליהן חתמנו - תמונת הניצחון של ישראל.
והערה לליבסקינד: בניגוד לקביעתך במאמר, אני לא שונא את אלה שאינם במחנה הפוליטי שלי ואינני מגדיר אותם כנאצים. אני לא מוציא דיבת הארץ רעה. אני מאמין ומגן על ישראל אחרת מישראל שמייצגת ממשלת הימין הנוכחית, שלדעתי מובילה אותנו במצעד איוולת אל קץ הציונות. מדינת ישראל שלי היא יהודית־דמוקרטית, ברוח מגילת העצמאות.