"לא זה לא קורה לי, אני לא מאמינה", מילמלתי לעצמי בשקט, תוך חיפוש דרך מילוט אפשרית הכי קצרה מהגן ההוא בשרון. דמעות ניקוו בעיניי, נשמתי צרחה, בעודי עושה חישובי ספרינט, עד להדלקת הסיגריה ההיא, הרומן המתמשך שלי, נכון לאותה תקופה, כאילו היא המרפא לכאבי האנוס.

עם כל הצער, למשפחות החטופים אין זכות לקבוע לבדן את המדיניות של ישראל | ח"כ סוכות

היה זה יום האישה, עילי היה בן פחות משנתיים, ואני הייתי בשיא תהליך גירושים מורכב. הגננת המקסימה הציעה שבני הזוג יעשו הפתעה לנשותיהן לקראת יום האישה ויקנו מתנה. מיותר לציין שלא היה מי שיקנה לי מתנה, אז הגננת, שרצתה להמתיק את הבושה, קנתה לי ורד ("באמאשלך, עם ארגזי הכסף שהשקעתי בגן הזה, יכולת להתאמץ קצת עם זר ורדים לפחות, שארגיש קצת שווה" גיחכתי לעצמי).

באותה תקופה לא ידעתי איך ומתי אתגרש, אם זה בכלל יקרה בחודשים הקרובים, כמה תשושה אצא מהמאבק וכל יום התפללתי על עצמי, עם עצמי, כשהדלקתי נרות בחנוכיה.

סקפטיות ואופטימיות סותרות נספגו זו בזו יחד עם הדמעות המלוחות שלי למיקשה אחת בצוותא, בשילוב לביבות הבריאות עאלק, שניסית להכין לראשונה, כדי לחוש אמא משקיעה, גם אם לרגעים.

חנוכה זה חג ניסים, מלחמות ותשועות. הרבה דברים שפיללתי אליהם שנים רבות, התגשמו לאט ובזהירות בחיי.

בדקות שהרגשתי שאני מנשקת את הריצפה מלמטה, במצעדי הבושה הכי גדולים אחרי לילות מביכים, עם עצמי בעיקר, כשניסיתי להראות לעולם והרבה פחות לעצמי שאני מגניבה ומקסימה, יצאתי מופסדת בקרב נפשי. כל הזמן ניסיתי להסביר לעולם, לאנשים סביבי, ובעיקר לדייטים המוזרים שלי, למה כדאי לשהות במחיצתי. זה היה מתיש.

ממלחמה בגירושים, הפכתי ללוחמת במלחמת הזוגיות. זה היה אמביוולנטי. שנאתי ואהבתי את עצמי באותה מידה. באותה נשימה יכולתי למנות את מעלותיי, ולבטלן בשניות כשאני מביטה במראה ורואה את שאריות הצלוליטיס, שכאמור היו בוודאות מהגלידה שזללתי עם חמאת בוטנים ( מה זה בריא לא?) בשתיים בלילה.

ביום שהפסקתי להילחם, התחלתי לנצח. את עצמי. עם עצמי. בעצמי. ביום שהפסקתי לשנוא את ליבי בגלל הטעויות הקטנות, התחלתי לאהוב את נפשי, בזכות הרגעים הבודדים הגדולים. כשהכנסתי אור לחיי סופסוף, אולי אחרי שלושים ומשהו שנה, הייתי נאמנה לעצמי. וזה היה מפתיע.

הדברים התחילו לזוז. גם אנשים שינו מקומם על לוח השח שלי. התחלתי להבין מה חשוב.

הכרתי את החסון, פתחתי לראשונה בחיי צוהר לנשמה שלי ולא לכפתורי החולצה שלי, שהיה משוחררים מדיי. מאז, מאותן שנים של תפילות חנוכיה, אני מבקשת תפילות ועושה הכל כדי שיתגשמו .אני ממש משתוקקת ומכוונת אליהן ולעתים הן מתקיימות.

השנה אני מתפללת על עמי וארצי מולדתי ומקווה שכל החטופים יחזרו לביתם, בתקווה ששנה הבאה אקרא את הטור הזה ואזיל דמעה, כשכל המשפחות יתאחדו עם אהוביהם ונצא למציאות מחוזקת עם תקווה משתקמת בליבינו, במדינה שנבנית מחדש.