מוות למחבלים?! | נתן זהבי

הדברים הבאים מבוססים על כתבתו של יותם ירקוני, שפורסמה לראשונה ב־2015 במגזין "ליברל", והם מובאים כאן באישורו: בתורה מופיעות ל"ו עבירות ש"מיתת בית דין חלה עליהן". לפי ההלכה, עונש מוות ניתן רק בזמן שסנהדרין יושבת בהרכב מלא בלשכת הגזית שבבית המקדש. חז"ל גזרו ארבע שיטות הוצאה להורג, בדרגות שונות של אכזריות, לפי חומרת העבירה: חנק - לעבירות קלות יחסית, כמו נבואת שקר או ניאוף. עריפת ראש - לרוצחים למשל. שריפת הפושע בעודו בחיים - לגבר ששוכב עם בתו או עם נכדתו. סקילה באבנים - השוכב משכב זכר, השוכב עם אשת בנו, עובד עבודה זרה, מחלל שבת, מקלל את השם ועוד ועוד.

על פניו מצטיירת כאן היהדות כדת אכזרית, שלדאע"ש יש קצת מה ללמוד ממנה. אבל למעשה, חז"ל קבעו שורה של התניות וסייגים שהפכו את עונש המוות לבלתי אפשרי: הודאת הנאשם אינה קבילה. הפללה עצמית אינה אפשרית. ראיות נסיבתיות אינן קבילות. נדרשים לפחות שני עדי ראייה. ושיא השיאים: שני עדים צריכים להעיד שהנאשם שמע מפיהם התראה שמה שהוא עומד לעשות אסור - ושהעונש על כך הוא מיתה; ושהוא הבהיר להם בלשון מפורשת, שלמרות ההתראה שקיבל הוא מתכוון לבצע את הפשע.

או כפי שכתב חיים כהן (חתן פרס ישראל, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט העליון): "זהו מאמץ אינטלקטואלי ומשפטי כביר של חכמינו הקדמונים לבטל עונש המוות בישראל, וזה הלקח הטוב שנתנו לנו". עד למאה ה־18 היה עונש המוות מקובל מאוד באירופה, ולא רק לרוצחים. בספר החוקים הצרפתי הופיעו לא פחות מ־100 עבירות שדינן מיתה. באנגליה, במה שכונה לימים ‘The bloody code', היו יותר מ־200 עבירות כאלו (ביניהן התחברות עם צוענים או כריתת עץ במטע). ככל שהלך והתפתח רעיון ההומניזם, ששם את האדם במרכז ותבע כבוד לכל אדם באשר הוא, כך הלכה וגברה ההתנגדות לעונש המוות. האנגלים החלו להסיר אט־אט מספר החוקים עבירות שעונשן מוות.

מדינת ישראל ירשה מהמנדט הבריטי את חוק עונש המוות. במקרה של עבירת רצח היה מדובר בעונש חובה, במקרה של נשיאת נשק ללא היתר - עונש אפשרי. הבריטים השתמשו בו לא מעט. שמונה אסירים יהודים, חברי מחתרות, הועלו לגרדום אף שאיש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה. ב־1954, בהצבעה מיוחדת בכנסת שבה לא הונהגה משמעת קואליציונית, חוקק חוק דרכי הענישה שביטל למעשה את עונש המוות. היה זה סופו של ויכוח עמוק שהתקיים בכנסת מאז 1950, ובו נשמעו טיעונים דומים למדי לאלו שנשמעים היום: שאלת הגמול מול התועלת, שאלת הנקם, המוסר היהודי, הסיכוי שתיפול טעות במשפט והטקטיקה הנכונה שיש לנקוט מול טרוריסטים ערבים.

טיעון מעניין במיוחד, שאותו כבר כמעט אין משמיעים בימינו, שויך לח"כ משה סנה: "בחברה מעמדית המיוסדת על ניצול אדם בידי אדם ועל קיפוח תנאי הקיום של רוב האוכלוסייה - המשטר הוא הגורם העיקרי לכל הפשעים, והפושעים אינם אלא קורבנותיו ולפיכך אין המשטר זכאי להענישם בעונש המקסימלי". בעיני "הארץ", אם כבר, זה דווקא לא מצא חן. תחת הכותרת "קדושת חיי האדם" נכתב במאמר המערכת כך: "היינו עדים לריבוי של מעשי רצח בשנים האחרונות. ייתכן גם ייתכן כי מספר המעשים האלה היה קטן אלמלא היה ידוע ברבים משך ארבע שנים כי שום פסק דין מוות לא יבוצע. אך גם אילולא נתרבו מעשי רצח כפי שנתרבו למרבה הצער - אף אז לא היה מקום לביטול עונש המוות. הפשע האיום ביותר מחייב את העונש האיום ביותר - מחמת קדושת חיי האדם".

מדינת ישראל "מבטלת למעשה" את עונש המוות - Abolitionist de facto - אבל בספר החוקים הוא עדיין קיים. הוא קיים בחוק השמדת עם ועשיית דין בנאצים ובעוזריהם; הוא קיים בסעיפי חוק בגידה בשעת מלחמה; הוא קיים בחוק השיפוט הצבאי; וכמובן בתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, שלפיהן נשפטים מחבלים בישראל.

כמו בהרבה מקרים אחרים במקומותינו, השאלה היא לא תמיד מה אומר החוק אלא האם וכיצד מיישמים אותו. אחרי מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה כי עד להודעה חדשה יש להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי שלא לדרוש עונש מוות בבתי הדין הצבאיים. ב־1974 הוסיפה הממשלה כי היא חופשית לחזור ולדון בכל עת בשאלת יישומה של ההחלטה. שנתיים אחר כך הוחלט להסמיך ועדה שתתיר לתובע הצבאי לבקש מבית משפט צבאי להטיל עונש מוות.

ב־1979 כבר נתנה הממשלה יד חופשית לתביעה הצבאית לדרוש עונש מוות למחבלים, שביצעו מעשים אכזריים במיוחד; בתנאי שהדבר יתואם עם גורמים מדיניים ויוסכם על היועץ המשפטי. וב־1985 סיכמו שר המשפטים, שר הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה כי התביעה הצבאית תוכל לנהוג פשוט לפי שיקול דעתה העצמאי. בפועל, בתי דין צבאיים גזרו עונש מוות על מחבלים כתריסר פעמים: שלושה מקרים שאירעו לפני ששת הימים, חמישה מקרים מסוף המלחמה ועד תחילת האינתיפאדה הראשונה, והשאר מאז ועד היום. מעניין לציין שבחלק מהמקרים השופטים פסקו כך, מבלי שהתביעה דרשה זאת. מיותר לציין שאף אחד מגזרי הדין הללו מעולם לא הוצא אל הפועל.

ביום האחרון של 1968 פרסם בן־גוריון, אז כבר ח"כ מן המניין ללא כוח פוליטי כלשהו, מאמר ארוך ומקיף בירכתי עיתון "הארץ": "מעשי הרצח של ארגוני הטרור אין להשוותם מאיזו בחינה שהיא למעשי רצח אישיים… מה שעושים אנשי הטרור הערבים אינו מכוון נגד איש מסוים מתוך חשבונות, ריבות וגורמים אישיים. אלא המטרה היא: השמדת העם היהודי בארצו. הנאצים התכוונו להשמיד העם היהודי בעולם כולו, שכנינו התכוננו ומתכוננים להשמיד - לעת עתה - רק את יהודי ארץ ישראל.

"כאן יש לפנינו חזרה ברורה על מעשי הנאצים… אין צורך לנסות ולהוכיח כי החוק על פשע השמדת עם חל על מעשי פת"ח ושאר ארגוני הטרור… מה שקורה עכשיו הוא שרוצחי פת"ח שלא נפלו בשעת התנקשות, מקבלים למעשה ממדינת ישראל פרס: תנאי חיים נוחים (בכלא), אפשרות להשתלם בלימודים על חשבון המדינה ובעזרתה, וכמה מאסירי הטרור כבר גמרו במאסר יהודי בית ספר תיכון". גם חלק מיורשיו של בן־גוריון במערך תמכו בעונש מוות למחבלים. יום לפני בחירות 1988 השליכו מחבלים בקבוקי תבערה על אוטובוס שנסע בבקעת הירדן. רחל וייס ושלושת ילדיה נהרגו במקום. חייל בשם דוד דלרוזה, שניסה להצילם, מת לבסוף מפצעיו. שר הביטחון יצחק רבין פנה מיד לפרקליט הצבאי הראשי והורה לו לבדוק את האפשרות להטיל עונש מוות על המחבלים מיריחו.

ראש הממשלה יצחק שמיר תמך: "אני לא מסתכל על עונש מוות כעל נקמה. השאלה שצריכה להכריע בעניין זה היא באיזו מידה עונש כזה יכול לתרום להפסקת המהומות. זה לא עניין פוליטי. עקרונית אני תומך בעונש מוות למחבלים". ייתכן שלעיתוי, ערב בחירות, הייתה תרומה לתמימות הדעים בין הליכוד למערך. גם שר החוץ שמעון פרס הסכים: "במקרה הנורא הזה אני מצדד בבדיקת האפשרויות להטיל על מחבלים את העונש המרבי - עונש מוות".

פרופ' אמנון רובינשטיין, מייסד שינוי, העיד על עצמו שהוא מתנגד עקרונית לעונש מוות. אבל ב־1987, לאחר החתימה על עסקת ג'יבריל (שבמסגרתה שחררה ישראל 1,150 אסירים, חלקם רוצחים, תמורת שלושה חיילי צה"ל), הסביר כי לגבי הרצח הטרוריסטי הוא דווקא בעד העונש: "בישראל לא קיים בפועל עונש של מאסר עולם כתחליף לעונש מוות… משום שבפועל נאלצת ישראל להחליף רוצחים בעסקאות חליפין".

עשרות מחקרים נערכו בישראל ובעולם לגבי השאלה אם עונש מוות מרתיע רוצחים פוטנציאליים בכלל וטרוריסטים בפרט. התשובות - בערך כמספר החוקרים. בנוגע לטרור האסלאמי הג'יהאדיסטי אף הועלו הצעות שונות ומשונות, כולל קבורה בעור חזיר, שתטמא כביכול את השהידים, שיאמינו שבכך תימנע כניסתם לגן העדן.

על דבר אחד אין מחלוקת: הוצאה להורג של אדם שרצח פעם אחת, תמנע ממנו בוודאות לרצוח שוב. זה נכון לגבי מחבל, כמו לגבי כל רוצח שהוא. או אפילו כל פושע שהוא. ערבי או יהודי. האם די בטיעון הזה כדי להפעיל עונש מוות בישראל? אבל את הטיעונים המוסריים, הפילוסופיים, יש לבחון באופן עמוק יותר. התשובות לשאלות האלו אמורות להיות מנוסחות בצמוד להגדרות היסוד שלנו: מי אנחנו, איזו חברה אנחנו רוצים, ועל אילו ערכים צריכה החברה הזו להתבסס. מדינת ישראל הוציאה להורג בלי משפט לא מעט טרוריסטים לאורך השנים. כאלה שהיוו "פצצה מתקתקת" וגם כאלה שלא; בזמן מלחמה ושלא בזמן מלחמה; לעתים כצעדי מניעה, לפעמים כמהלכי הרתעה; היו גם מקרי נקמה. הציבור בישראל כמעט תמיד קיבל זאת בהבנה, לכל הפחות בהבנה.

לפי דוח שפרסם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בתחילת 2015, פחות ופחות מדינות בעולם מוציאות להורג. מספרן עומד על כ־55. רבות מהמדינות שמוציאות להורג עושות זאת בחשאי (בלרוס לדוגמה), או לכל הפחות לא מספקות על כך נתונים שקופים (סין בפועל מוציאה להורג יותר בני אדם מאשר כל שאר מדינות העולם יחד). רוב המדינות שמובילות את טבלת ההוצאות להורג אינן מדינות דמוקרטיות, או שהן בעלות מאפיינים דמוקרטיים מוגבלים מאוד (סין, עיראק, איראן, סעודיה). חריגה בטבלה הזו היא כמובן ארצות הברית, אם כי גם שם הטרנד הוא הרבה פחות פופולרי.

גם שכנינו הפלסטינים ירשו חוק עונש מוות מהשלטון הקודם, הירדני בגדה, והמצרי ברצועת עזה. כמו כן, עונשי מוות הוטלו בהתאם ל"חוק העונשין המהפכני של אש"ף", שיושם במערכת בתי הדין הצבאיים הפלסטיניים ובמערכת מיוחדת של בתי דין לביטחון המדינה. לפי החוק, הוצאה להורג בשטחי הגדה מחייבת אישור של נשיא הרשות הפלסטינית. מאז ינואר 2005, אז נכנס לתפקידו הנשיא הנוכחי, מחמוד עבאס, לא בוצעו הוצאות להורג. עבאס גם הורה לערוך משפט חוזר לאלו שנידונו למוות טרם כניסתו לתפקיד.

בעזה המצב שונה כמובן. מאז תפיסת השלטון בידי חמאס, נידונו למוות בבתי המשפט שם 55 בני אדם, מהם 18 הוצאו להורג. בנוסף, השלטונות הוציאו להורג משתפי פעולה עם ישראל מבלי שנערך להם משפט. לפי ארגוני זכויות אדם, במהלך מבצע צוק איתן הוצאו להורג בעזה בין 17 ל־27 בני אדם. בחלק מהמקרים ההוצאות להורג בוצעו בחוצות העיר, לעיני מאות אזרחים, בהם גם ילדים. הוצאה להורג היא בסופו של דבר עניין טכנולוגי. בדרום אסיה, למשל, נהגו במשך עשרות ומאות דורות למחוץ נידונים למוות על ידי פילים. ארצות הברית הביאה לעולם התחרות העסקית והמדעית בין תומאס אדיסון לניקולא טסלה את הכיסא החשמלי. מאז ועד היום, שכללו האמריקאים את שיטות ההוצאה להורג שלהם, וכיום הם משתמשים בעיקר בזריקת רעל משולשת.

4.
הרבה כאב, צער ודכדוך עוברים על אזרחי ישראל, והשיר של אריק איינשטיין, שביום ראשון הקרוב נציין עשור למותו, כל כך מתאים למצב המחורבן. "אולי צריך לתת לזה עוד זמן", כך נקרא השיר:

החיים עוד לא חזרו למסלולם
הפצעים עדיין לא הגלידו
אולי זה יישאר כבר לעולם
אולי צריך לתת לזה עוד זמן
מה יהיה ימים יגידו
אולי צריך לתת לזה עוד זמן

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן
הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעִתם
עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים
אבל משהו בלב זועק אל השמיים

יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה
נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה
התקרבנו לאִטנו מסרבים להאמין
מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין