ב־7 באוקטובר התרחש בנגב אסון בקנה מידה היסטורי. מעט יותר מחודש אחרי אירועי אותה שבת שחורה, ובעודנו מלקקים את הפצעים, אפשר לומר ללא היסוס – הנגב הופקר, והמדינה לא הייתה שם עבורו. הוא הופקר ביטחונית, מודיעינית, כלכלית וחברתית.

מוסדות המדינה הזניחו במשך שנים את האזור הגדול ביותר בארץ עם תקצוב חסר, תכנון לקוי, חוסר תיאום בין משרדים והיעדר ראייה היסטורית וגישה נטולת חזון ואחריות לאומית. במשך שנים זעקה עמותת "ישראל למען הנגב" והטיחה ביקורת נוקבת על תפקוד המודיעין והצבא בכל מה שקשור לנגב, כולל לגבי הניסיון לשיבוש ולמניעת מעבר יחידות המודיעין לנגב.

בחמש שנים של מאבק עיקש התברר לנו עד כמה עמוק החולי בצבא ובעיקר במודיעין ובקרב הקצונה הבכירה שלו. הם התעקשו שלא לראות את הרציונל הכפול של אותו פרויקט: הראשון, העברת כל יחידות המודיעין, הפזורות כיום במרכז הארץ ויושבות על קרקע יקרה, לקריה חדשה, אחודה ומתקדמת בנגב, המתאימה לצרכיו של צבא מודרני.

השני, קריה שתבטיח ליחידות המודיעין את התשתית הפיזית והטכנולוגית הדרושה לפעילותן המיטבית, זאת לצד הצבת הנגב כאזור שעשוי להוביל את ישראל מבחינה כלכלית, טכנולוגית ודמוגרפית.

העובדה שקציני המודיעין הבכירים התנגדו למהלך ואף ניסו לטרפד אותו רק בשל "אי־הנוחות" שצפויה להם, מאירה באור בוהק את כישלונם המבצעי והמוסרי ב־7 באוקטובר. מי שהתנגד למהלך ציוני כה חשוב, לא פלא שנכשל גם מבצעית. הזחיחות, הציניות וכיפוף הידיים שהופגנו במערכה הראשונה, שיחקו תפקיד גם במערכה האחרונה.

הממשלה והעומד בראשה לא העניקו עדיפות לפרויקט, ואלמלא הפעילות הנחושה של העמותה, בשם תושבי הנגב, הוא היה יורד לטמיון ואיתו פעילות כלכלית של כ־60 מיליארד שקל בשני עשורים וכ־50 אלף מקומות עבודה חדשים, כולל למגזר הבדואי. לקרוא ולא להאמין.

בעקבות פעילותנו, שכללה גם עתירה לבג"ץ, ולאחר מאבק עיקש, שר הביטחון דאז בני גנץ הכריע לטובת העברת המודיעין לנגב, והפרויקט כבר מתקדם בשטח. סיפור הצלת פרויקט המודיעין מנע כישלון לדורות, ומימושו מהווה הזדמנות היסטורית לפיתוח האזור, במיוחד לאחר האסון שפקד אותנו.

חובה קיומית לישראל

אף שהקרבות נמשכים במלוא העוצמה, ובמקביל לפעילות הנחושה להשבת כל החטופים והחטופות לבתיהם, אנו חייבים במקביל להסתכל קדימה אל היום שאחרי המלחמה. המחשבה שלנו צריכה להתמקד בשאלות כיצד מחדשים את היישובים בעוטף ישראל, וכיצד עושים זאת בראייה עתידית של צורכי התושבים, המדינה והכלכלה.

בראשית קיומה של מדינה ישראל, הבין דוד בן־גוריון שהאתגר הגדול ביותר של המדינה הוא יישוב ופיתוח הנגב. זה נכון גם כיום. לכן חובתה של המדינה להקצות את כל המשאבים הנדרשים לאתגר של שיקום ופיתוח הנגב במציאות הנוכחית. זוהי קודם כל חובה מוסרית קדושה כלפי התושבות והתושבים, שנאלצו להתפנות לאחר שנחרב ביתם ועולמם. לא פחות, זוהי חובה כלפי הנגב, שקופח לאורך השנים וזקוק להתחדשות ולקפיצה קדימה.

שיקום וחידוש הנגב צריך להתבסס על עוגנים כלכליים, ביניהם גם מעבר צה"ל לנגב, כאמור. בדרך על הקברניטים לשאוב השראה ממודל הפיתוח של הקיבוצים ויישובי הספר, שבנוסף לאמונה בהתיישבות כצורך ביטחוני ("במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו"), הם בנו תשתית כלכלית איתנה שאפשרה את קיומה של ההתיישבות ואת שגשוגה לאורך זמן – מפעלי תעשייה, חקלאות מתקדמת, ארגונים כלכליים, טיפוח חדשנות טכנולוגית וקידום הייצוא.

לבסוף, זו חובה כלפי עצמנו להגשים את חזון בן־גוריון לפיתוח הנגב. זו במיוחד חובתה של ההנהגה, שעד היום נשאה את שמו של בן־גוריון לשווא, פיזרה הבטחות ללא כיסוי ולא דאגה להכין וליישם תוכנית לאומית רבת־תנופה והיקף לעתידו של הנגב המופקר.

האסון שפקד את ביתנו יוצר גם הזדמנות, וזו לא קלישאה. זוהי השעה לתקן עוול היסטורי לבנייה מחדש, לשיקום ולתיקון משגי העבר. אך אסור להסתפק רק בשיקום. הבנייה מחדש צריכה לייצר מציאות חדשה וטובה בהרבה מזו שהייתה קיימת קודם למלחמה. מעבר להבטחת השקט והביטחון, עלינו להבטיח שדין הנגב בכלל ועוטף ישראל בפרט, יהיה כדין תל אביב וירושלים מכל הבחינות.

הנקודות מתחברות לאורך ההיסטוריה היהודית. כפי שהפואמה של ביאליק "בעיר ההריגה", שנכתבה בעקבות פרעות קישינב, זעזעה את העולם היהודי של זמנו והפכה למעצבת תודעה, למגדירת זהות והניעה את העליות השנייה והשלישית, אני מאמינה כי גם הפוגרום בנגב המערבי יעורר כוחות גנוזים בעם ישראל וידחף אותו קדימה, בנחישות, לבנייה מחדש. זו תהיה ישראל חדשה, עוצמתית ומתקדמת, שהנגב הוא עמוד האש ההולך לפניה.

הכותבת היא יו"ר עמותת ישראל למען הנגב, יו"ר הוועד המנהל של עמותת יחדיו וחברת מועצת עומר