מדינת ישראל צריכה זמן. אנחנו צריכים זמן בשביל להחזיר את החטופים הביתה. צריכים זמן לעצב את האסטרטגיה שלנו במציאות שבלית ברירה נגררנו לתוכה מאז שבעה באוקטובר. צריכים זמן בשביל לנצח במלחמה. וגם, זמן כדי להכריע מי אנחנו רוצים לראות כשנביט במראה ביום שאחרי, ואת מי אנחנו רוצים לראות שם לצידנו.

הפטור מוויזה לארה"ב בסכנה? האזהרה של האמריקאים לישראל
בזכות השקעה כספית ניכרת ותמיכה בינלאומית רחבה: כך יימצא הפתרון לרצועת עזה | דעה

עם כל יום שחולף, התחושה שחסר לנו זמן רק מתעצמת. האינסטינקט הראשוני ברור - הדרך להרוויח זמן היא להביא עוד הישגים בשדה הקרב. להראות שאנחנו יכולים לטבעת האש שהאירנאים מנסים ללפף סביב צווארנו, שלא יעלה בידיהם לחנוק אותנו באמצעות שלוחיהם חמאס וחיזבאללה. 

אבל מלבד הטבעת מטהרן, יש טבעת אחרת שמאיימת לסגור עלינו, ופה דווקא מדובר בבנות בריתנו בקהילה הבינלאומית. אותו ציר של דמוקרטיות ליברליות מערביות, שבשבועות הראשונים למלחמה עמד לצידנו בלי להתבלבל, עם בהירות מוסרית יוצאת דופן. הציר הזה מתחיל להתערער, וכשהסדקים מופיעים דווקא אצל אותם מנהיגים שרק לפני כמה שבועות הגיעו בגופם לתמוך בישראל בעיצומה של המערכה, זה אומר שהזמן אוזל, ובמהירות.

פעילות צה''ל בעזה, מבצע חרבות ברזל (צילום: דובר צה''ל)
פעילות צה''ל בעזה, מבצע חרבות ברזל (צילום: דובר צה''ל)

הסימנים שזמננו קצר ושהסבלנות פוקעת הולכים ומתרבים. לפני שבועיים הייתה זו הדלפה באתר החדשות האמריקאי, ״פוליטיקו״, לפיה בביקורו של הנשיא ביידן קיבל נתניהו מסר שימיו בפוליטיקה ספורים. ביום שישי האחרון היה זה נאומו של נשיא צרפת, מקרון, שביקר את ישראל. 

לפני יומיים, הייתה זו התבטאותו של ראש ממשלת קנדה, טרודו. ואמש (רביעי), כאשר נזקקנו לתמיכתה של בת הברית הגדולה שלנו, החליטו האמריקאים לא להטיל וטו על ההחלטה הראשונה במועצת הביטחון בעניין המלחמה בעזה. 

לצד קריאה לשחרור החטופים, החלטת מועצת הביטחון של האו״ם קוראת להפוגות הומניטריות בלחימה בעזה. החלטה על הפוגות כאלה כאשר החטופים עדיין בשבי החמאס לא רק פוגעת בקו הדיפלומטי שהובילה ישראל במאבק הבינלאומי לשחרורם, אלא גם עלולה להצר את צעדינו באופן ממשי מבחינת היכולת להגן על ביטחון מדינת ישראל ומבחינת יכולתנו לדאוג להשבתם של החטופים. 

יותר מהכל, מה שהכי מדאיג זו הכתף הקרה מהאמריקאים. והתחושה החזקה שמדובר ברמז לבאות. המגמה בקרב בנות בריתנו ברורה. מה שאומר שמבחינת ישראל החמצן בחדר הולך ואוזל. 

מועצת הביטחון של האו''ם (צילום: REUTERS/Carlo Allegri)
מועצת הביטחון של האו''ם (צילום: REUTERS/Carlo Allegri)

המהלכים הצבאיים המבריקים, גבורתם מעוררת ההשראה של לוחמינו בעזה, ואפילו הראיות על השימוש של חמאס במתקנים רפואיים למטרות צבאיות באופן שמפר את הדין הבינלאומי ומנוגד לערכי מוסר בסיסיים לא עושים את העבודה. כדי לקנות עוד זמן, אין מנוס מלנסות משהו חדש. ואם לשפוט על פי המהלכים האחרונים בזירה הפוליטית, מדובר בראש ממשלה חדש.

ההצהרה של יו״ר האופוזיציה יאיר לפיד, ששמר על עמדה ממלכתית ב-40 הימים הראשונים של המלחמה משתלבת עם מהלכים של שחקני מפתח במגרש הליכודי. הם מעידים על תנודות אמיתיות, הקרקע הפוליטית רועדת. הרעיון של אי אמון קונסטרוקטיבי קורם עור וגידים ויכול להפוך למציאות. המשמעות המיידית תהיה דם חדש בלשכת ראש הממשלה. חבר ליכוד שיחליף את נתניהו בראשות ממשלת אחדות. זו תהיה ממשלה שתייצג את הרוב הרחב בציבור הישראלי שנמצא במרכז המפה הפוליטית מאז שבעה באוקטובר.

אבל איך זה יעזור? למה שהדמוקרטיות המערביות, בנות הברית שלנו, ייתנו לנו אז עוד זמן? התשובה פשוטה. מהלך פוליטי של החלפת ראש ממשלה, דווקא בעיצומם של הקרבות, ישדר לעולם מסר ברור. ראשית מהלך כזה יראה שהדמוקרטיה הישראלית חיה ובועטת. היא מסוגלת לייצר תחלופה גם בעמדת הכוח הבכירה ביותר. 

זו תחלופה שהיא לא רק הוכחה לחיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית, יש בה גם הבטחה. הבטחה למנהיגות חדשה ולדרך חדשה. והבטחה שלצידה גם ציפייה חד משמעית שלראש הממשלה החדש יינתן הקרדיט הדרוש להוביל את ישראל במאבק המוצדק מאין כמותו שבעיצומו אנחנו נמצאים. תחלופה שכזו תשדר לבנות הברית שלנו שאנחנו מתנהלים על פי הנורמות הנהוגות במערב, שיש למערכת הפוליטית הישראלית את היכולת להעניש את מי שנכשל כישלון חרוץ ושאנחנו מוכנים ומזומנים לצאת לדרך חדשה, ומייד.

בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים (צילום: מרק ישראל סלם)
בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים (צילום: מרק ישראל סלם)

ישראל הולכת ונתפסת בעולם כמדינה שמוסדות הדמוקרטיה שלה בהתפרקות. בנוסף לכך, המהלכים האחרונים של ישראל בזירה העולמית מכרסמים בלגיטימציה הבינלאומית שלנו באופן שמעמיד בסכנה אמיתית את ביטחון מדינת ישראל. 

הטעויות האלה מצטרפות לשגיאות חמורות בניהול מדיניות החוץ שלנו בשנים האחרונות. בזירה האמריקאית ויתרנו על מקומנו בקונצנזוס והפכנו לסוגיה מפלגתית, ואז גם הלכנו על המפלגה הלא נכונה. בזירה העולמית נכנסנו להרפתקאות אומללות עם גורמים מפוקפקים כמו ויקטור אורבן ההונגרי. תחלופה תראה את ההפך. ברמה הפנימית, היא תראה שהדמוקרטיה הישראלית בריאה ושלמה. וברמה הבינלאומית, היא תיתן לנו את הקרדיט שאנחנו כל כך זקוקים לו.

בליכוד יש חברים בעלי עבר ביטחוני ומדיני עשיר שיכולים לכהן בראשות ממשלת אחדות במתכונת חרום. בייחוד אם הממשלה הזו זוכה לקרדיט מחודש מבנות הברית שלנו בעקבות מהלך של אי אמון קונסטרוקטיבי. קרדיט כזה ייקנה למדינת ישראל את הזמן שאנחנו צריכים כדי להשלים את המלאכה. 

הוא יאפשר לנו לעמוד במשימה של להביא את החטופים הביתה. והוא ייתן בידינו את השהות לסיים את המערכה כשידינו על העליונה, כשאנחנו שומרים על עולם הערכים הישראלי, היהודי והדמוקרטי שלנו, וכל זאת תוך כדי שחברינו בעולם ממשיכים לעמוד לצידנו.

אודי זומר הוא עמית מחקר במכללת ג'ון ג'יי של האוניברסיטה של העיר ניו יורק ופרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א