השבוע פורסמו עיקרי תוכנית העבודה של הממשלה לשנת 2023. כולם עוסקים בתוכניות משרדי האוצר, הביטחון והחינוך, אך ארצה להתייחס לתוכנית משרד הרווחה והביטחון החברתי, בתחום לא מטופל ולא נוכח מספיק בסדר היום הציבורי: המאבק להפגת הבדידות בקרב זקנים.
משרד הרווחה מציב בתוכנית העבודה שלו יעד של הורדת אחוז הזקנים החשים או חווים בדידות מ־25% (בדוחות שברשותו) בשנת 2022 ל־23% בסוף שנת 2023. יעד ראוי לציון, אבל אליה וקוץ בה - האוכלוסייה שאליה מתייחס משרד הרווחה היא הזקנים שזקוקים להשלמת הכנסה, אלו המוגדרים עניים או אלו שבימים עברו הוגדרו כמקרי סעד. כלומר מספר אדיר של זקנים שאינם נזקקים כלכלית אינם כלולים בתוכנית זו משום שמשרד הרווחה איננו אחראי להם.
הנושא של האחריות לזקנים מתחדד, כשמבינים שהאחריות לזקנים נופלת בין שני משרדים ממשלתיים, משרד הרווחה ומשרד הבריאות. שוב אנחנו חוזרים אחורה לתקופה שבה האדם הזקן נתפס כאן כעני (בהכללה גסה) ולכן מטופל ברווחה, או כחולה (גריאטריה) ולכן מטופל במשרד הבריאות. בהגדרה כוללנית זו אנחנו פשוט"מעלימים" כמיליון אזרחים בגיל זקנה שאינם עניים או חולים.
מהתעלמות זאת מוגדרים היעדים של תוכניות העבודה וכלל הביצועים בפועל לוקים בחסר ומובילים לשגיאות שנובעות מהעובדה שאין אנו מכסים את כלל מיליון ו־350 אלף הזקנים אלא נוגעים רק בקצה החלש שנזקק לרווחה או לטיפול בבריאותו.
נשאלת השאלה הפשוטה אך הכה הרת גורל: של מי האחריות לזקנים? של המדינה או של המשפחה? אולי של עמותות או ארגונים כאלו ואחרים? היש בכלל הצדקה מוסרית למסור את האחריות להורינו לידי אחרים? מדוע אין מימוש של תוכנית לאומית, שכבר נהגתה ונכתבה ותוכננה, לטיפול בכל הזקנים בלי יוצא מן הכלל? מדוע אין גוף אחד אחראי לכלל הנושאים של הטיפול או העבודה עם הזקנה בישראל?
חלומו של כותב מאמר זה הוא שהזקנה והטיפול בה יהיו בתוך סופרמרקט דמיוני ענק, עם הנהלה אחת, שמטפלת בכלל הצרכים או בכלל האפשרויות של קבלת תפוקה מזקנים מופלאים אלו שהם הורינו, או לחלופין שנשליך את פירמידת הצרכים של מאסלו על בניין דמיוני בו יקבל או ייתן כל זקן את מבוקשו ואת צרכיו - בקומת הקרקע יחכו לו שירותי רפואה, בקומה השנייה הסעדה, בשלישית ספורט וכושר ובקומת הגג תהיה פינת התרבות, בה יוכל להקשיב לאום כולתום או למוצרט או לעשות יוגה.
על המדינה לנער את החלודה והאבק מעל הטיפול המוסדי הסטנדרטי ולהתחיל לחשוב על הזקנה הבריאה של כולנו ככזו שמתבצעת תחת מטרייה אחת ובאחריות גורם אחד. תוחלת החיים עולה וכך גם האתגרים העומדים בפתח הזקנים. עלינו לדאוג שזקנינו לא יהיו הפקר.
הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית בית ברל.