לאחרונה גיליתי שבתי הבכורה משקרת לי בפנים. לדוגמה, היא אומרת שלא לקחה את הדברים שלי, ואז אני מוצאת אותם אצלה בחדר. איך אני אמורה להגיב?
"את יכולה להיות רגועה - ילדים משקרים, נקודה. זה קורה מהמון סיבות, צריך להבין את המערך הרגשי שלהם. אגב, גם אנחנו משקרים בלי סוף. יש הרבה מאוד מצבים שבהם אנחנו מעגלים פינות וקונים לעצמנו שקט. גם הילדים שלנו עושים זאת. תפקידך כעת כאמא הוא ללמד את בתך מהו מחיר השקר. כלומר, אם היא גנבה ממך משהו, את צריכה להעביר מסר ברור כדי שזה לא יקרה שוב. אחרי שאמרת לה שתבדקי אותה פעמיים על כל מה שהיא עושה, תעשי זאת באמת. כפי שאני אומרת תמיד - ילדים לומדים ממעשים, לא מדיבורים”.
יש לי בת יחידה כמעט בת 4. לפעמים יש לה התפרצויות של זעם והיא לא מסוגלת לשמוע את המילה "לא". הדרך היחידה שאני באמת מצליח להתמודד איתה היא לברוח משם ולסגור את עצמי בחדר. מה לעשות?
"ילדים בגיל הזה עדיין לא מווסתים רגשית. הרגשות שלהם תמיד בקצה. למעשה, אם הילדה שלך עצובה, אז היא עצובה מאוד, ואם היא כועסת, היא כועסת מאוד. היא חיה בקצוות. אז מה אתה יכול לעשות כהורה? לטווח הארוך, העקביות בתגובה שלך למעשים שלה מלמדת את הילדה מהי התנהגות נכונה.
למעשה, כך התנהגות נרכשת - באמצעות חשיפה להתנהגויות אחרות. גם אם הילדה שלך בוגרת מאוד, היא עדיין נמצאת בגיל שבו היא לא מצליחה להסביר את עצמה באופן מיטבי. לכן אתה אף פעם לא צריך לשאול 'למה?' מול ההתפרצויות שלה, כי היא לא תדע לענות.
באותה המידה, ברגע שאתה אומר לה 'לא', זה מתסכל אותה. צריך למצוא איזון. עד היום לא היית מספיק עקבי בתגובה שלך. פעם כעסת ופעם הקשבת, פעם חיבקת ופעם הלכת. היום אני מצפה ממך שתלמד את הילדה שלך מהו ריסון. אתה צריך לאזן את התקף הזעם הבא, כי כל מה שקורה היום יגביר וילבה את המשך ההתפרצויות שלה. אני ממליצה לך ללכת, להתרחק ממנה ולהירגע, אבל לא להתפרץ בעצמך.
חשוב לזכור שמדובר רק בילדה, כך שלא צריך לעשות תמיד שיחה של הפקת לקחים אחרי התקף הזעם. לה מותר לכעוס ולך מותר לא לחבק אותה אם היא מתנהגת בפראות. לא צריך לדבר על זה יותר מדי. הדרך הכי טובה ללמוד את העולם ואת החיים היא לא דרך הדיבורים, אלא דרך החוויות והמציאות. המציאות שאתה בעצמך יוצר עבורה".
יש לי שני ילדים. ממש כיף לי איתם בנפרד, אבל כשהם ביחד הכל קשה יותר. תמיד יש אחד שמשתף פעולה ואחד שפחות. כיצד להתמודד?
"בואי ננרמל את המצב - שני הילדים שלך מתוקים מאוד והתנהגותם רגילה לחלוטין. הרי ברגע שהם ביחד, הם בתחרות על הזמן שלך ועל תשומת הלב שלך. זה טבעי, כל החיים הם יהיו קצת בתחושת תחרות, ומישהו יישאר קצת מאחור. בכל אופן, אני ממליצה לך לתת חיזוקים לילד שמתנהג טוב ומשתף פעולה. לא לכעוס על הילד שלא משתף פעולה, אלא לתת חיזוקים חיוביים לילד שכן משתף פעולה.
גם אם זה ירגיז אותו בהתחלה, בסוף זה ילמד אותו ששווה להיות ילד טוב. את תראי שבאיזשהו שלב הם ינסו לסחוט אותך, כל אחד ירצה לקבל מחמאה, ואת תסבירי שיש מספיק מחמאות לכולם, שכיף לך להחמיא לילדים שלך, אבל שהם באמת צריכים להיות ראויים לכך”.
מתוך תכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM