ההישג הגדול של מלחמת לבנון: מה שלא התרחש אחריה

בניגוד למה שמנסים ללמד אותנו, כמעט לשטוף את המוח הציבורי שלנו בו - לא השקט בגבול הצפון הוא ההישג העיקרי של המלחמה ההיא. משום שהרתעת חיזבאללה - אם היא קיימת בכלל - לא הייתה פרי המהלכים הקרקעיים עקובי הדם ועטורי הגבורה. אלו נתפסים בעיני חיזבאללה דווקא כהישגים חשובים. אחרי ככלות הכל הצליחו כמה אלפי מחבלים לעכב צבא מודרני, עתיר אוגדות משוריינות וטכנולוגיות מתקדמות, ולהקיז את דמו, לרתק מיליוני אזרחים למקלטים במשך חודש ימים ולשבש את חיי מדינת ישראל. 

החשש של נסראללה והפטרונים האיראנים שלו מתקיפת ישראל נובע מהישגי חיל האוויר בפגיעה במערך הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה בתחילת המלחמה, וההרס הנרחב שזרע חיל האוויר במרכז הפיקודי והמינהלתי של חיזבאללה ברובע א־דאחייה בביירות. גם מעורבותו העמוקה של חיזבאללה במלחמת הכל בכל בסוריה מונעת ממנו פתיחת חזית שנייה נגדנו. כל אלו אינם קשורים למהלכים הקרקעיים שבזכותם זכתה מלחמת לבנון השנייה לתואר "מלחמה".

ההישג העיקרי של המלחמה הוא במה שלא התרחש בעקבותיה - נסיגה מיהודה ושומרון, או "תוכנית ההתכנסות" כפי שכונתה במכבסת המילים של היחצנים בחצר אולמרט. אלו שנתנו לנו את "ההתנתקות" בימי שרון. מלחמת לבנון דחתה - אולי מנעה לנצח - הקמת מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו.
 

לדיראון עולם נזכור את דברי הרהב של אולמרט בימי המלחמה הראשונים, עת הבטיח כי ניצחון יעניק תנופה ל"תוכנית ההתכנסות". קשה לדעת מה עבר במוחו כאשר טרח להודיע לגיבורי החזית שהוא מתכנן להחריב את בתיהם בעורף. על כל פנים, מה שנתפס בוועדת וינוגרד ככישלון אישי חמור של ראש הממשלה, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, וציבורית כ"מנהיגות חלולה" כביטויו של דויד גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמה ההיא - מנע כמובן אפשרות ליישום מהיר של נסיגה מיו"ש. ואולי הציל בכך את ישראל מהצעד האובדני הזה.

אם מלחמת יום הכיפורים הייתה נקודת שבר באמון הבלתי מסויג שעם ישראל רחש למנהיגותו ולצבאו - באה מלחמת לבנון השנייה כדי להוכיח כי שום דבר לא נלמד: הימ"חים המדולדלים, אנשי המילואים שלא התאמנו כהלכה שנים רבות, ומנהיגות מנותקת מיכולותיו האמיתיות של צה"ל. 

ושוב שמענו השבוע את הערכת ראש אמ"ן על "סבירות נמוכה" למלחמה בצפון, כאילו לא ידע שמלחמה כזו אינה תלויה רק בהיגיון טקטי צבאי אלא בשיקולים פוליטיים ומדיניים, בלבנון, בסוריה, באיראן ובישראל. כאילו אינו זוכר שהביטוי "סבירות נמוכה למלחמה" הוא כווייה עמוקה בזיכרון ההיסטורי שלנו. 

אבל יותר מכל אלו חשפה המלחמה שוב את ההבדל העצום בין אומץ עילאי בשדה הקרב לפחדנות ציבורית והתקרנפות סביב שולחן הדיונים. אריאל שרון מינה את דן חלוץ לרמטכ"ל ערב "ההתנתקות" לא כיוון שהעריך את יכולותיו כמצביא, אלא כדי להיות קבלן הגירוש וחורבן היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. כששאלתי את שרון באחד מדיוני ועדת החוץ והביטחון ערב ההתנתקות על מינויו של חלוץ, ומה יקרה אם תפרוץ מלחמה - לעג לי שרון. הוא הציץ בי מעל למשקפיו ואמר: "אני רואה שאתה דואג. אל תדאג, דוקטור, הרי אני כאן, כן?".

אלא שלא רק הוא לא היה שם בפרוץ מלחמת לבנון השנייה - גם כל אלופי המטכ"ל היו שם רק כניצבים. כתפאורה לבושת מדי חאקי ירקרקים. גם אם נניח שרמטכ"ל טייס לא הבין את משמעויות הקשיים הקרקעיים שצה"ל ביכולותיו דאז נתקל בהם - היה צריך להיות לפחות צדיק אחד במטכ"ל ההוא, חי"רניק או שיריונר, שיחבוט בשולחן ויסביר שככה לא מנצחים במלחמה ויניח את דרגותיו על השולחן. אלא שלא נמצא גם אחד כזה, והמלחמה נמשכה 34 ימים מדממים. 

אותם אלופים מתקרנפים שמיהרו להסביר לעם ישראל (וגם לוועדת החוץ והביטחון בחדרים סגורים) ערב ההתנתקות, כיצד הנסיגה מגוש קטיף וציר פילדלפי המקביל לגבול רצועת עזה וחצי האי סיני תשפר את מצבה הביטחוני של ישראל, היו אלו שלא מחו כעבור שנה על הניהול הכושל של המלחמה. אם תאמרו שלא ידעו או לא הבינו - הרי לא היו ראויים להוביל את צה"ל. ואם ידעו וחששו להציג עמדה הסותרת את תוכניות הדרג המדיני - הדברים חמורים אף יותר. 

את מלחמת לבנון הראשונה עשיתי כמפקד פלוגה כירורגית בציר החוף בואכה ביירות. ואת כל השנה שלאחר מכן כקצין הרפואה של אוגדה 162 בפיקודו של אמנון ליפקין־שחק על כביש ביירות־דמשק. ראיתי את המלחמה מקרוב וידעתי עליה מעט. במלחמת לבנון השנייה הייתי חבר כנסת. ידעתי יותר על המאקרו, ופחות על המיקרו. 

אינני יודע מה אעשה במלחמת לבנון השלישית. אבל אני מניח שאדע עליה - גם בשעת התרחשותה - יותר ממה שידעתי על השתיים הראשונות. משום שאם יש חשיבות בניסיון נרכש והפקת לקחים - היא טמונה ביכולת לשאול שאלות. ואלו - גם אם אינן זוכות לתשובת הגורמים המוסמכים "בזמן אמת" - חשובות להבנת המלחמה ולהערכת תוצאותיה. 

הכשל העיקרי בשתי המלחמות הראשונות בלבנון היה בקביעת יעדי המלחמה. בראשונה ניסינו לחולל שינוי גיאופוליטי במזרח התיכון. בשנייה ניסינו להעניש את חיזבאללה ולרסק אותו. הדבר הראשון שעם ישראל צריך לשאול את מנהיגיו ומפקדי צבאו בפרוץ המלחמה הבאה היא: מה הם יעדי המלחמה, ואיך המהלכים הצבאיים המתוכננים אמורים לשרת את היעדים הללו. לא שאלנו את השאלות הללו בזמן הנכון בפעמיים הקודמות. הסתפקנו בנאומים ובהצהרות חלולות. 

במלחמה הבאה, ולא בהכרח רק בלבנון, נהיה חייבים לדעת את התשובה מראש, ביציאה לדרך. ההסכמה הלאומית למלחמה חייבת להיות "הסכמה מדעת".