אדון הסליחות: למה ביבי צריך לבקש סליחה מהזוגות הצעירים

1. ביבי מהזוגות הצעירים

רשימת הכתובות לטענות על יוקר המחיה בתחום הדיור היא ארוכה מלהכיל את הטור הזה, ניתן להפנות טענות למשרד השיכון, למינהל מקרקעי ישראל, למשרד האוצר, לבנק ישראל ואפילו לרשויות המקומיות,

אבל אין ספק שהאחראי העיקרי למחדל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, נכון שיש לו נסיבות מקלות כמו שרי אוצר שפוטרו או שרי שיכון סקטוריאליים, אבל זה לא מספיק, נתניהו מכהן שלוש קדנציות רצופות (משנת 2009), משנה לפני בחירתו ועד היום זינקו המחירים ב־108%,

במחירי דירות היוקרה בפתח תקווה, בראשל״צ ובבת ים ניתן לקנות מגורים במנהטן, בלונדון ובפריז, בזמן שאהוד אולמרט כיהן כראש ממשלה עוד אפשר היה לממן דירה ממוצעת בפחות מ־100 משכורות חודשיות, כיום דרושות 150 משכורות לקניית דירת ארבעה חדרים במחיר ממוצע של 1,24 מיליון שקל, ביבי צריך לבקש סליחה מאלפי הזוגות הצעירים שהחלום לקניית הדירה התרחק מהם, וכמו תמיד, בססמאות הוא מצוין, בשנות כהונתו נתניהו הנפיק את רפורמת הגרזנים, המרפסות, הבולדוזרים ומה לא, בפועל, שום דבר לא זז,

כדי לפתור את הבעיה גם שווקו תרופות כמו מחיר למשתכן, מחיר מטרה, מע״מ אפס ומס רכישה מוגדל, אבל שום דבר לא עזר, ויש לנו גם את העניין האקטואלי של ייבוא 20 אלף פועלים מסין, עם תחילת כהונתו ב־2009 חייב היה ראש הממשלה לזהות את הבעיה ולהציב אותה בראש סדר העדיפויות שלו, הוא צריך היה לטפל במשבר לפחות באותה נחישות שבה ניסה לטפל בגרעין האיראני ולקוות לתוצאות טובות יותר, כי מחירי הדיור, לפי מטבע הלשון שלו, הם החיים עצמם, נתניהו הפך זוגות צעירים שקונים דירה ברמת המחירים הנוכחית, למהמרים, הריבית הנמוכה עלולה לעלות ולהפוך למלכודת פתאים פיננסית, ואם המחירים ייפלו, עלול להיווצר מחסור בביטחונות, ועדיף שלא לחשוב על האפשרות הגרועה ביותר: מה יהיה עם מי שקנה דירה, בנה על המשכורת להחזר המשכנתא, אבל מפוטר חלילה ומאבד את מקור פרנסתו? הכוכב התורן שאמור לפתור את משבר הדיור הוא שר האוצר משה כחלון, שצויד בסמכויות של דיקטטורת נדל״ן, לאחר שיבקש את סליחת הציבור, נתניהו מוזמן להגיש את ההצעה הבאה: ״תנו לי הזדמנות נוספת לפתרון המשבר, את הבאת פועלי הבניין מסין עדיין לא ניסינו״, תשובתנו האפשרית לכך היא שאולי כבר תייבא בתים מוגמרים מסין ותפתור אחת ולתמיד את המשבר,

2. טירקל ממועמדי השירות הציבורי

השופט העליון בדימוס יעקב טירקל מכהן כראש הוועדה למינויים בשירות הציבורי, הוא אמור לספק את חותמת הכשרות על המינוי עוד לפני הבאתו לאישור הממשלה, בפועל הפכה ועדת טירקל למעין מלשינון, עוד לא נולד המועמד שיעפיל לירושלים, יציג את הרזומה שלו ויצא בשלום, אין מצב שבתקשורת יגיבו על מועמדות פלוני במשפט ״וואו, הנה סוף סוף אדם הראוי לתפקיד״,

את סדרת ההשפלה התקשורתית חווים גם מועמדים שאינם במגרש של טירקל, כמו המפקח על הבנקים, הממונה על ההגבלים העסקיים או בעלי תפקיד בחברות ציבוריות, אבל אצל טירקל נשברו כל השיאים: מינויו האפשרי של רמטכ״ל נכשל, שלושה מועמדים לתפקיד נגיד בנק ישראל לא צלחו את הוועדה, המועמד לתפקיד המפכ״ל יהיה כנראה מועמד לשעבר וגם בעניין מינוי נציב השב״ס היה לטירקל מה לומר, אז נכון שאיש לא מצפה מהשופט בדימוס להיות חותמת גומי, אבל זה עדיין אינו מצדיק את מסכת ההשפלות, מכיוון שטירקל חסר סמכויות ומפריט ממילא את סמכויות הבדיקה לגורמים חיצוניים כמו היועץ המשפטי לממשלה, הגיעה העת להפריט את הוועדה כולה ולהעבירה לאחריות הכנסת, כך נהוג במדינות מתקדמות כמו ארה״ב, המועמד לתפקיד יעבור חקירה צולבת ויישאל שאלות ענייניות, ללא עיסוק ברכילות עסיסית, 3

סיפור מתווה הגז הוא הסיפור הכלכלי המעצבן ביותר של השנים האחרונות, והוא מהווה שילוב של שלומיאליות, טמטום ורצון להגן על הציבור, כשהתוצאה בפועל בדיוק הפוכה,

זה המקרה הקלאסי שבו רגולטור החזיק בכל הסמכויות כדי לפעול, הוא פעל, התחרט, פעל מחדש והתפטר, קוראים לו פרופ' דיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, שמאגר לוויתן התגלה לצערו דווקא במשמרת שלו, במרחב הסמכויות שהחזיק, הוא רשאי היה לקבוע בתיאום עם חברות הגז את המתווה שבו ניתן היה לפטור אותן מהסדר כובל, כך שיוכלו לפתח את המאגר,

הוא עשה את זה והגן על עמדתו בעוז, עד שלקראת סוף 2014 התעורר בוקר אחד וגילה שהמתווה שהוא עצמו הציע - אינו נכון, הוא האמין לססמאות, לפיהן חברות הגז הן טייקונים השודדים את הגז ששייך לנו ואונסים את המדינה לקבל הסדרים שאסור לקבל,

אין זו הפעם הראשונה אצל הממונה שבה החוק היבש הוא חוק ומבחינתו ייקוב הדין את ההר, זה קרה גם כשבשם הריכוזיות מנע מרשת ישרוטל להמשיך לתפעל את מלון הנסיכה באילת וסיכן בכך את עתידם של מאות עובדים,

הוא גם מנע מאלפרד אקירוב את תפעול חניון קרתא בירושלים (משיקולים של תחרות) ואפשר למתחרה שקנה את החניון לגבות תשלום,

אבל כל זה כסף קטן לעומת סיפור הגז, העיכובים באי שור המתווה גרמו עד היום לאובדן הכנסות ממסים של מיליארדי שקלים ולעיכוב חיבור התעשייה לצנרת הגז,

רק לאחר שנותר בודד בעמדתו והבין שצמרת האוצר ומשרד ראש הממשלה אינם איתו, הוא הניח את המפתחות והתפטר, את הסליחה צריך הממונה לבקש מכל הממתינים כבר חמש שנים לפיתוח מאגר לוויתן,

בבקשת הסליחה גילה צריך לומר: הכוונות שלי באמת היו טובות ורציתי באמת לעודד תחרות בין חברות הקידוח, כך לימדתי באוניברסיטה, אבל מה לעשות שהתקשיתי לשנות הסכמים קיימים וחששתי שאגרום להגשת תביעות שיתגלגלו בבתי המשפט שנים ארוכות,

התופעה תפסה בשנה האחרונה ממדים של מגיפה, מי מאיתנו לא שמע בהגיעו למוקד שירות כלשהו את המענה הבא: ״לקוחות יקרים, אנחנו מתנצלים, אבל זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל, ניתן להשאיר את מספר הטלפון ואנו נחזור אליכם במועד מאוחר יותר״, לצערי, מעולם לא שמעתי את המשפט ההפוך: ״זמני ההמתנה קצרים מהרגיל ומיד נעמוד לשירותכם״,

זמני ההמתנה הארוכים במוקדי השירות מעלים את מפלס העצבנות וגורמים לאובדן זמנם היקר של הלקוחות, הגעה למענה אנושי בתוך חצי דקה היא כמו זכייה בפיס, בדרך כלל יש צורך בעצבי ברזל כדי להתמודד מול המוקדנים,

התופעה היא המקרה הקלאסי של חיסכון והתייעלות בחברות עסקיות על חשבון רמת השירות, היא חוזרת על עצמה בבנקים, בחברות כרטיסי אשראי, בחברות ביטוח (המסורתיות והישירות), במוסדות ציבור כמו הביטוח הלאומי, אצל ספקי תוכן (כמו הוט), בבתי השקעות, בספקיות מים (כמו שטראוס מים) ועוד,

יש חברות המנצלות את המצב בציניות, כשלקוח קיים נזקק לשירות, הוא מנותב לתור ההמתנה, אולם כשמדובר בלקוח חדש המעוניין להצטרף, הוא זוכה למענה בתוך שניות, המחוקק נדרש לתופעה וחייב את ספקי השירות בזמני המתנה מינימליים -אבל זה לא עובד,

לכאורה הלקוח יכול להתנקם, לנטוש את ספק השירות ולעבור לספק אחר, אלא שהמגיפה קיימת אצל כולם, כך שלא מדובר בפתרון מעשי, אז אולי הגיע הזמן שיקום הספק האולטימטיבי שיכריז שאצלו מגיעים ישירות וללא תוספת תשלום למענה האנושי,

אני כמעט בטוח שספק כזה יזכה להצלחה, ערב יום הכיפורים מוזמנים המוקרנים להתנצל בפני לקוחותיהם ולהבטיח בשם בעלי הבית שבתשע״ו נמתין פחות ולא נצטרך ללכת לסידורים עד שיחזרו אלינו.