אחרי שני ראיונות מעמיקים ומסקרנים שנתן למגישת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 יונית לוי, נשיא ארה"ב ברק אובמה תכנן את הראיון השלישי שהעניק לכלי תקשורת בישראל בקפידה רבה.
הראיון הראשון, לאחר שנבחר לנשיאות ב־2008, נועד להעביר מסר שהוא לגמרי מחויב לישראל, בניגוד לרושם שנוצר אחרי הנאום בקהיר והחלטתו לדלג על ביקור בירושלים. את השני נתן לקראת ביקורו הראשון והיחיד בישראל, מיד עם בחירתו מחדש ב־2012, אחרי שהרפובליקנים בראשות מיט רומני טענו שהשליך את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס. בראיון ההוא ביקש אובמה להסביר בכל דרך שהיחסים עם נתניהו טובים, קרובים ותקינים. אחרי זה בא הביקור, עם הז'קטים התלויים על הכתף, עם הבדיחות על חיבתו של נתניהו לקווים אדומים ושאובמה רואה בהם נטל בלתי מחייב, כפי שהוכיח פעם אחר פעם מול הסורים והאיראנים.
שלוש שנים אחרי כן, כשהוא במחצית השנייה של החצי השני לכהונתו ומשוחרר מאימת הבוחר האמריקאי, תכנן אובמה לפנות שוב לציבור בישראל. זו הסיבה לכך שהוא בחר שוב בערוץ 2 הפופולרי, לכן שיגר במעין מחוות פיצוי מוקדם את שר החוץ שלו ג'ון קרי לראיון עם מגישת חדשות 10 תמר איש־שלום, והחליט - למרות ההערכה הרבה ליונית לוי - להעניק את הראיון למגישה המוערכת של התוכנית "עובדה", אילנה דיין (קשת). אך למרות כל המגעים והתכנונים, נראה שבמבחן התוצאה אובמה החמיץ בגדול את ההזדמנות לדבר על לבו של הציבור בישראל, מעל ראשו של נתניהו. הוא נראה מעט עייף, ובעיקר לא בא מוכן עם מסר חדש ברור ומנומק.
אם המטרה הייתה לשכנע את הישראלים שבניגוד לאמירות הבוטות של נתניהו, ההסכם שגיבש עם איראן הוא הצעד הנכון וההגיוני; אם רצה לקבע את המסר שהוא דואג באמת לביטחון ישראל; אם רצה לערער על הפסקנות הישראלית, שקנתה לה אחיזה חזקה בקרב אזרחי המדינה היהודית, שמדובר בהסכם גרוע, שמקרב את האזור למלחמה ושאי אפשר לסמוך על ארה"ב בעניין הרגיש הזה; אם רצה ליצור סדק מהותי בדחייה הטוטאלית של הסכם לוזאן ובאמונה הישראלית שאי אפשר לסמוך על האיראנים, שינסו בכל דרך לרמות ולהונות את המעצמות; אם ניסה לשכנע כי ההסכם הוא לא פשיטת רגל מוסרית של מערב שבע ושל אמריקה חלשה שאינה מוכנה להסתכן בכל עימות, או אפילו באיום אמין של שימוש בכוח כדי לעמוד על העקרונות שהנחו אותה עד כה - הרי שהתוצאה היא כישלון מוחלט.
אובמה הקדיש לנושא האיראני מעט מאוד זמן, מעט מדי אנרגיה ומעט מדי מהיכולת הרטורית והטיעונים נוטפי השכנוע העצמי שלו. הוא לא בא מוכן עם סיפור מסגרת ברור שידבר על לבו של הציבור הישראלי. הוא התחמק מהשאלה על הכסף שיוזרם כתוצאה מההסכם למכונת המלחמה האיראנית, באמצעות ארגונים נתמכים בלבנון ובעזה, בתימן ובעיראק. הוא לא סיפק הסבר משכנע לכך שחזר בו מההכרזות ההן בפורום סבן, ולפיהן מי שרוצה תוכנית גרעין לצורכי שלום לא זקוק לכור מבוצר כמו פורדו או כור מים כבדים כמו באראק.
הנשיא התמקד בשורה של קביעות מוסריות ומדיניות שהביעו הסתייגות מובנית מהמדיניות של ממשלת ישראל הימנית, אבל לא הציג שום מסלול מעשי להתקדמות אמיתית עם הפלסטינים. הוא החמיץ למשל, את האחריות של אבו מאזן לכישלון המהדהד שלו ושל קרי להביא להסכם מסגרת, הוא לא התעכב למרבה הצער על הקריאה שלו בראיון לג'פרי גולדברג להתמקד בצעדים מעשיים בשטח. והוא חיזק את הרושם והתחושה של הישראלים, בעידוד נתניהו את יעלון שחוזרים על זה במשך תקופה, שהממשל ואובמה בראשו מנותקים מהמציאות במזרח התיכון ושהתפיסה המקובעת מנסה לכפות על ישראל מדינה פלסטינית בכל מחיר כמעט, בלי להתחשב במה שקורה שם, במה שקורה במזרח התיכון, במה שעלול לקרות אם תקום מדינה בלי כל גבולות הביטחון שישראל דורשת, ותהפוך להיות עוד מובלעת של האסלאם הקיצוני.
זה מה שמטריד את אזרחי ישראל, גם את אלה שסולדים מנתניהו ורואים בו את מה שהציג אובמה - מנהיג שבנוי על פוליטיקה של פחד ולא מוכן לתת לתקווה להיות חלק מהמצע והתוכניות שלו.
ההחמצה של אובמה גרמה לנתניהו לשתוק. הוא העדיף לצלול מתחת לגל הביקורת והאיום המרומז שלפיו יתקשה להגן על ישראל באו"ם. מקורביו ציינו שהוא מעדיף להימנע מעימות פומבי. נו, באמת, פתאום הוא נזכר. אבל הם ציינו ביושר שהוא נוקט את הקו הלעומתי רק כשהוא משוכנע שהוא חייב לעשות זאת למען ביטחון ישראל והאינטרס הלאומי. אובמה החמיץ הזדמנות לחזק את האופוזיציה הפנימית למהלכי נתניהו, אבל הוא עשה עוד דבר אחד - בעייתי ומזיק: הוא הותיר אחריו חמיצות רעילה.
דווקא בעניין היחסים עם נתניהו הוא הקפיד לצד ביקורת מרומזת ועדינה לציין שהוא "מעריך" את ראש הממשלה, אבל הוא הציג "קייס" יעיל מאוד בעניין האכזבה ממדינת ישראל בהנהגת הימין. תוך שליטה מעוררת התפעלות בהיסטוריה של ישראל - מבן־גוריון דרך דיין - הוא תרם תרומה גדולה להסתייגות ולרצון לבודד ולהעניש את ישראל בעולם. אסתכן ואומר שהוא נתן רוח גבית לגל הדה־לגיטימציה נגד ישראל.
מנהיג מאחור
המחרימים השונים - מאגודת הסטודנטים בבריטניה שסירבה לגנות את דאע"ש אבל מחרימה את ישראל, דרך מנכ"ל אורנג' העולמית והמושחתים של פיפ"א שחלקם רצו לסלק את ישראל - כולם פועלים בתחושה שהם בעצם עושים משהו טוב. הם ילחצו על ישראל כדי שתקבל את ההחלטות הנכונות. הנשיא אובמה אותת בראיון שזה כיוון אפשרי ולא מגונה. כשנשיא ארה"ב - בת הברית הגדולה והמשפיעה ביותר של ישראל בעולם - אומר לערוץ 2, כפי שאמר למגזין "אטלנטיק" לפני שבועיים, שיתקשה להגן על ישראל באו"ם, הוא נותן תוקף מוסרי להנחה שישראל אשמה. כאילו הפלסטינים היו מוכנים על מדרגות הרבנות ונתניהו ברח רגע לפני כן כי קיבל רגליים קרות.
נתניהו הוא לא אביר השלום, הוא גרם נזק אדיר בהתבטאויות שלו נגד מדינה פלסטינית בבחירות והתבטאותו נגד הערבים, אבל האמת היא שהוא עשה כמה צעדים קטנים, ואבו מאזן ברח. אבו מאזן פוצץ. אבו מאזן דחה את המהלך האמריקאי. אם המסר של וושינגטון הוא שישראל היא השחקן שדורש לחץ ואי אפשר עוד להגן עליו - אז אובמה מעניק ניצחון חמוץ וחומצי לפלסטינים. הוא נותן מקום לנתיב של בינאום הסכסוך. במו ידיו הוא משנה את מדיניות ארה"ב במשך עשרות שנים שלפיה הסכם יושג רק במו"מ דו־צדדי, ונוטש את ההגה של האוטובוס שמוביל בדרך עקלקלה ורבת חתחתים להסדר שאולי פעם יהיה.
אובמה מאותת שכמו בעימותים אחרים, הוא עובר "להנהיג מאחור", מסיר את ידיו מההובלה ונותן לשחקנים אחרים להיכנס: הצרפתים עם ההצעה במועצת הביטחון; האיחוד האירופי עם סימון מוצרים; הרוסים ומוסדות האו"ם השונים - אלה שמשווים בין הרג ילדים בעזה על ידי צה"ל לחטיפת נערות על ידי בוקו חראם בניגריה. אובמה מסיר את ידיו מההובלה ונותן לאחרים לעצב ולנווט בדרך העקלקלה של הגעה להסדר מתישהו בעניין הישראלי־פלסטיני. אין שום סיכוי שזה יוביל לתוצאה טובה.
המהלך הזה הוא תקלה חמורה שמתרחשת במשמרת של נתניהו. הוא נושא באחריות גם אם יטען שניסה הכל מול אובמה, ושזה לא קשור לחברותו עם שלדון אדלסון, לתמיכה בקו הרפובליקני ובמדיניות הימין וההתנחלויות. הוא אחראי לנזק הפוטנציאלי והחמוץ שעולה מדברי הנשיא. הדרך הכמעט יחידה לטפל בנזק היא ליזום, להוביל, להציג תוכנית ולהפסיק להתגונן. שתיקה היא התחלה טובה אבל לא מספקת. מישהו חייב להחזיק את ההגה בידיים ולמנוע את ההידרדרות המדינית לתהום שבה האו"ם יטפל בבעיה שלנו.