רוב חיי לא האמנתי באלוהים. יותר מזה, חשבתי שאנשים שמאמינים באלוהים הם טיפשים. זו לא ממש הייתה אשמתי, העולם אליו נולדתי היה אכזרי. הוא לימד אותי שלכל דבר צריכה להיות הוכחה, ושמי שמתפתה להאמין לדברים לא ברורים הוא אדם חלש. "פעם", הסבירו לי כשהייתי קטן, "אנשים לא ידעו מה זה כוכבי לכת ולא הכירו את מערכת השמש, לא היה להם את המידע הנחוץ בשביל להסתכל בפיכחון על השמיים ולהבין אותם. הם היו מביטים למעלה, והדבר היחידי מבחינתם שיכול היה להסביר את מה שהם ראו, היה אלוהים. היום זה אחרת. היום אנחנו מבינים מהי אבולוציה ומהו המפץ הגדול ואיך נוצרו השמש, הירח וכדור הארץ. היום אין שום סיבה לחשוב שיש דבר כזה בשם אלוהים שאחראי לזה".



נולדתי בעידן המידע והמדע, ובעידן שכזה אין שום סיבה לחפש תשובות מחוץ לספרי הלימוד המדעיים. אלוהים זה לפרימיטיביים, איינשטיין וניוטון זה למתקדמים, ואם אתם ממש מתעקשים ורוצים לקבל את התשובות המדעיות לעשרת המכות, לסנה הבוער או לקריעת ים סוף - גם הן קיימות. יש הסברים להכול והם באים בכל פורמט אפשרי - בתוכניות טלוויזיה בערוץ דיסקברי ובנשיונל ג'יאוגרפיק, בספרים בעלי כריכה עבה וקשה, במאמרים מפורטים של חוקרים אקדמאיים, בהרצאות במתנ"ס הקהילתי ובאוניברסיטה המשודרת.
 
לא היה מקום להטלת ספק בעולם אליו נולדתי. אני זוכר שפעם אחת נשלחתי על ידי הוריי להביא כמה מצרכים מהמכולת, וכשחזרתי עם השקיות והוצאתי את המוצרים, שמתי לב שחסר לי פריט מסוים. אימא שלי ביקשה ממני לראות את הקבלה ועברה על הרשימה. הסתבר שהפריט דווקא היה רשום בקבלה כמוצר שנקנה. "אז איפה הוא?", שאלה אמי, "אם זה רשום בקבלה, זאת אומרת שקנית את זה".
 

"אין לי מושג", אמרתי. באמת לא היה לי מושג. כל הדרך מהמכולת הביתה השקיות היו בידיי. "אולי הם עשו טעו במכולת וזה סתם רשום?". 
"לא, אין דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה", אמרה, "אם זה רשום בקבלה, זה עבר את הקופה ושולם". 
"באמת שאני לא יודע"
 
בשלב הזה נכנסה הציניות לתמונה. "מה זה, אתה לא יודע? אולי בדיוק איך שיצאת מהמכולת הגיע חייזר, נחת עם החללית שלו, הקפיא אותך עם רובה קרח מיוחד, פתח את השקיות שלך, הוציא את החלב מהשקית וטס בחזרה לכוכב שלו, יכול להיות שזה מה שקרה?".
 
עמדתי, שתקתי ולא ידעתי מה להגיד. באותו הרגע הבנתי את כוחה של קבלה, ושל סורק הברקוד בעולמנו, בעידן המידע והמדע. לא משנה כמה תצעק ומה תגיד, קולה של הקבלה תמיד יהיה חד וחזק יותר משלך.
 
העידן הזה גם יצר אצל אנשים רבים את התחושה שהם יודעים הכול על הכול. אני בטוח שאם תבדקו את זה סטטיסטית, תגלו שככל שהעולם מתקדם, ככה פחות ופחות אנשים מוציאים מהפה את המשפט: "האמת, אין לי מושג". אם פעם עוד היה מקובל לשאול לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא, והאדם שמולך היה מרים את גבותיו כמי שלא יודע מה לומר, היום זה סיפור אחר לגמרי. היום מגיעים הטיפוסים האלו ומשיבים לך בחזרה "זה תלוי עם על הברווזים יש צמידי GPS או לא".
***
למה אני נכנס לנושא דווקא עכשיו? כי אני נמצא כרגע באוויר, 40 אלף רגל מעל פני הים, בתוך מטוס בואינג ER777-300, שנע באוויר כמו שכדור ברזל נע בתוך מכונת פינבול, ואני מודה שאני קצת מפחד וממלמל לעצמי את "תפילת השלווה", שלמדתי כחלק מתוכנית 12 הצעדים והפכה לחלק בלתי נפרד מחיי לפני כמה שנים. אין לי מושג למי בדיוק מכוונת התפילה הזו, אבל אני מרגיש שיש יעד כלשהו לתפילה הזו, שהיא לא הולכת לאיבוד, שיש כוח עליון שתפקידו לעשות משהו עם התפילה הזו. מצד שני, מאוד יכול להיות שהתפילה לא מגיעה לשום מקום. אני לא פוסל את האופציה הזו. אולם גם אם זה המצב, והתפילה אכן לא מגיעה ליעדה, עדיין יש בה משהו אלוהי, מכיוון שאת המטרה שלה - להרגיע אותי - היא משיגה.
 
ועדיין, אני לא מרגיש שאני יכול להגיד בבירור שאני מאמין באלוהים, בטח לא באלוהים יהודי, מוסלמי או נוצרי, שמגיע עם סט חוקים וציוויים. מה שאני כן יכול להגיד זה שאני מרגיש שיש מין כוח עליון שנמצא בסביבה העקרונית של כולנו כל הזמן. אלא שהעיקרון הראשי של אותו כוח עליון מתחיל בזה שהוא לא דורש ממך כלום. בעיניי, אם מישהו או משהו דורש ממך דבר זה או אחר (לאכול כשר, לשמור שבת, לעלות למכה, להטביל את הילד) תמורת אהבתו/השגחתו/הדרכתו, הוא מיד איבד את הניצוץ האלוהי שלו. אבל זו רק דעתי, וזה לא אומר שום דבר לגבי אלוהים של אנשים אחרים. כל אחד רשאי לאלוהים משלו עם חוקים משלו, זו דעתי. כל עוד החוקים לא כוללים רצח עם ותשוקה להשתלט על העולם ולהשליט משטר ח'ליפות כלל עולמי, כן?
***
האמונה הוא נושא חדש יחסית בחיי, והוא גם הנושא הכי גבולי ולא ברור בחיי, ולכן אינני יודע להסבירו היטב. העניין הוא שבסופו של דבר אני חש, שאני לא בדיוק כאן ולא כאן. מצד אחד, אני צוחק כהוגן כשאני שומע את הציטוט של וודי אלן "הייתי מאמין באלוהים, אילו הוא היה מראה לי סימן ברור שהוא קיים, כמו להפקיד סכום כסף גדול בשמי בחשבון בשוויץ". מצד שני, כשאני נמצא באוויר, הבואינג שאני בתוכו עושה קולות של מצוקה ואני נתון לחסדי האווירודינמיקה, האינסטינקט שלי הוא לעצום עיניים ולמלמל את תפילת השלווה. והאמת היא, שכבר קרו לי כמה ניסים במסגרת התפילה הזו. או כך לפחות נדמה לי.
 
ככל שאני גדל, אני מבין יותר כמה שאנחנו, בני המין האנושי, יודעים הרבה פחות ממה שנדמה לנו, וש"הקידמה" הזו שאנחנו משוכנעים שאנחנו נמצאים בה, היא לא כזו מפוארת כמו שאנחנו עושים ממנה. כלומר, אם אנחנו כל כך מתקדמים, אז איך עוד לא הצליחו לייצר מטוס נוסעים שבתא השירותים שלו יש ברז לשטיפת ידיים עם זרם נורמלי? אתה נמצא בשירותים, שם את הידיים מתחת לברז, ופתאום אתה מרגיש משהו שמזכיר תינוק מרייר. בכלל, ההרגשה היא שאתה ממש הולך לאיבוד בשירותים של המטוס. אתה מרגיש כאילו אתה נמצא באזור דמדומים. שטח הפקר.

לאן שאתה לא מתסכל, כתוב לך משהו עם הוראות-  אסור לזרוק לכאן, את זה צריך לזרוק לשם, בזה צריך להשתמש ולהחזיר וכו'. והכול כתוב בשפה משפטית תקיפה, ובפונטים ובצבעים מאיימים שגורמים לך להרגיש, שאם תעשה משהו לא נכון, אתה תגרום למטוס להתרסק. אבל מה שהכי מכניס אותך לחוסר איזון, מה שהכי מבלבל ומשחק לך במוח, זה שעל דלת התא יש מאפרה עם סימון של סיגריה עליה. אתה מסתכל על התמונה הזו וחושב לעצמך איך זה יכול להיות? הרי אף חברת תעופה לא מרשה לעשן כבר מאז שנות ה-90, אז למה במטוס שהחלו לשווק רק ב-2004, יש עדיין מאפרה בתא השירותים?

פתאום אתה תוהה אם אולי הביאו את הדלת ממטוס אחר, ישן יותר, והדביקו אותה לגוף של המטוס הזה כדי לחסוך. ואז אתה שואל את עצמך איזה עוד חלקים ישנים הביאו בשביל לחסוך? או שאולי אתה לא מעודכן ונכנס חוק חדש שמאפשר לעשן בתאי שירותים מסוימים במטוס? או שאולי בעצם מדובר בשירותי-זמן, שירותים שהם בעצם מכונת זמן חזרה אחורה לשנות ה-80? אבל אז, אתה חושב לעצמך שאם חזרת לשנות ה-80, האם זה אומר שצריך לעבור שוב את האינתיפאדה הראשונה, את יצחק שמיר, את סמנתה פוקס ואת סינדי לאופר? כי אם זה הסיפור, אז לא בטוח שזה שווה את הזכות לעשן במטוס.
 
בקיצור, אתה יוצא מהשירותים מבולבל. קצת אחר כך המטוס מנמיך לקראת נחיתה, הטייס אומר כמה מילים ברמקול ואתה שומע מכה חזקה מתחתית המטוס. אתה משוכנע שהגלגלים לא נפתחו כמו שצריך, ואתה מקלל את האחים רייט ומתפלל לאלוהים שייתן למטוס לנחות בשלום ובלי נפגעים.