אלו עלולים להיות הנושאים המרכזיים שיעלו בזירה הבינלאומית בקשר לישראל: סיפור האוטובוסים והטענות על הפרדה גזעית, אפרטהייד, כיבוש, ההתנחלויות ועוד מעט גם טענות על פשעי מלחמה ותביעות נגד קצינים וישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה, או לראות את זה.
הסיבות לכך פשוטות: תדמית הממשלה והרכבה הימני הופכים כל מתקפה בינלאומית ללגיטימית בקרב הקהל. לחץ על ישראל וביקורת נתפסים כאמצעי האחרון שנותר כדי להשפיע, ובנוסף ישנו גם הקיפאון במו״מ ועניין איראן שעומד לרדת מסדר היום הבינלאומי. לזה אפשר להוסיף את העובדה שהפלסטינים טמנו לישראל מלכודת משפטית מדינית, שאפשרה להם לחמוק מביקורת על כך שדחו את הצעות ארה״ב, ואת העובדה שנשיא ארה״ב לא מרגיש חייב משהו לראש הממשלה בנימין נתניהו, אולי אפילו להפך.
לכאן בדיוק נכנסת ההערכה של הימין - שהייתה אחת הסיבות לכך שנתניהו נבחר ברוב קולות - שהעולם הוא אנטישמי ושכולם נגדנו, לא משנה מה נעשה. הטענות הללו מגובות על ידי תקשורת מופקרת ושמאלנית, ושמאלנים שנוטים לבגוד במדינה. זה יופי של הסבר, אבל הוא טוב לשימוש עצמי בכמויות קטנות, ואינו משמש בשום דרך מענה אמיתי לבעיות שעשויות לנבוע מהתנגשות בין התפיסות.
יש דרך אחרת. נתיב חדש שעשוי לשמש מגן מפני הלחץ וההתקפות, ועשוי להיות תפור למידותיה הימניות של הממשלה החדשה. הוא כולל קודם כל שינוי תפיסתי עמוק: ישראל חייבת ליזום. במקום להישאר כמו ברווז במטווח, עליה לפתח ולשכלל את יכולות ההגנה, להציב כיפת ברזל הסברתית בכל צומת פנוי ולקוות שהטילים ייפלו בשטח פתוח. כמו התפיסה הצבאית, על ישראל לפעול על פי ההנחה שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ושיוזמה והובלה יכולות לעצב את גבולות השיח והיחס כלפיה.
היוזמה הזאת צריכה לכלול שלושה מרכיבים, ובראשם מיתוג ישראל כמצילת חיים אל מול ארגונים ששאיפתם המרכזית היא לזרוע מוות ולקדש אותו. זו לא רק הסברה, אלו פעולות שימחישו זאת, כמו למשל טיפול קבוע בפצועים ממלחמת האזרחים בסוריה ושיגור ציוד מציל חיים למוסלמים ברחבי העולם.
המרכיבים הנוספים הם עמידה עיקשת וקפדנית בעניין זכויות האדם - קודם כל אצלנו ואחר כך ברשות הפלסטינית -ותוכנית מעשית שיש בה חזון גדול ומהלכים מציאותיים קטנים בשטח.
מי שזרק לישראל את הכפפה הוא דווקא נשיא ארה״ב, ברק אובמה. בסיום ראיון שהעניק לרשת אל־ערבייה, שאלה אותו המראיינת נאדיה בילבאסי, על החזון של המדינה הפלסטינית. ״ניסינו ועשינו מאמצים רציניים, אבל הפוליטיקה בשני הצדדים לא מאפשרת להם להתגבר על חוסר האמון״, ענה אובמה בישירות. ״באופן מעשי עלינו לנסות לבנות אמון,
אבל לא באמצעות תוכנית כוללת גדולה, שלא אפשרית לדעתי בשנה הקרובה, אלא באמצעות צעדים שיטפלו במצוקה האנושית בעזה ובתנאי החיים של הפלסטינים בגדה״.
במקום להתנשא ולבטל את דברי אובמה, צריכה הממשלה החדשה להרים את הכפפה ולבנות מהלך ישראלי, תוכנית ויוזמה שתענה על מידותיה הצרות. נתניהו צריך לחשוב בגדול על בניית מפת דרכים כוללת למזרח התיכון המשתנה, ולקבוע מה הדרישות של ישראל בכל חזית ומול כל מדינה או מדינה מתפרקת.
לא יפרקו, לא יקבלו
כהוכחת רצינות, על הממשלה להציג תוכנית שתיקרא ״לאתחל את עזה״ (שכמוה הצעתי בקיץ שעבר, במהלך מבצע צוק איתן). התוכנית תהיה מסגרת עקרונית לפתרון הבעיה ברצועה, מעין מכרז או קול קורא שבו מופיעות דרישות ישראל, עם סעיפים הנתונים למשא ומתן ולעיצוב על ידי השותפים. יהיו בה שלבים מיידיים ויעדים ארוכי טווח, ובעיקר עתיד ותקווה לתושבי עזה, אפילו החמאסניקים.
השלב הראשון כבר מתקיים: הפסקת אש על פי ההצעה המצרית. לחץ בינלאומי יסייע לקיים את ההבנות שכבר הושגו, והמעברים ייפתחו למעבר סחורות, כפי שהיה לפני המבצע. זה יתקיים בניהול של גורמים נקיים מטרור - הרשות הפלסטינית או גוף אזרחי של תושבי עזה שישאב את סמכותו לא בהכרח מממשלת חמאס.
השלב השני יהיה תקופת שיקום ובניית אמון. ישראל תאפשר לגופים בינלאומיים לשקם את ההריסות, להכניס כסף לרצועה ולבנות מחדש תשתיות אזרחיות תוך פיקוח צמוד שיוודא שכל הכסף מגיע לאזרחים, ולא לפיתוח מחדש של הזרוע הצבאית של חמאס.
השלב השלישי יהיה שלב הפירוז והפיתוח. ישראל תציב משוואה ברורה שבה תוכניות הפיתוח ארוכות הטווח של רצועת עזה יהיו מותנות בפירוק הדרגתי של תשתיות הטילים של חמאס. יפרקו יקבלו, לא יפרקו לא יקבלו. למשל, הוצאת הטילים ארוכי הטווח בפיקוח הליגה הערבית, נאט״ו וארה״ב, תאפשר את תחילת בנייתו של נמל מים עמוקים, תהליך שיארך שנים אבל יחל כדי לאפשר את המשך הפירוז ובחינת הכוונות. באותו אופן, הוצאת הקסאמים תאפשר בניית תחנת כוח וחשמל עצמאית, שתספק חשמל לכל הרצועה, אולי אפילו בשטח מצרים ובמימון ערבי.
השלב הרביעי יהיה השלמת ההתנתקות האזרחית של ישראל מעזה. לשר התחבורה, ישראל כץ, יש תוכנית מעניינת להקמת אי מלאכותי, שבו יהיה גם שדה תעופה בינלאומי שיאפשר לעזה מוצא לעולם. בשלב הראשון הוא יהיה בפיקוח כוח בינלאומי וישראלי, כדי למנוע הברחת נשק וחימוש מחדש של ארגוני הטרור. הרעיון הזה, שאותו חשפתי בחדשות ערוץ 2 לפני כשנתיים, מדובר מאוד בקרב הצמרת הביטחונית הישראלית.
השלב החמישי יהיה הצעה מדינית ברורה: אחרי פירוז הרצועה וההתנתקות האזרחית, ישראל תהיה מוכנה להכיר ברצועה עזה כישות מדינית עצמאית. האוטונומיה הפלסטינית של עזה. מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, או איך שירצו לקרוא לזה. היא תהיה מפורזת וללא כוח צבאי, אבל תוכל לנהל את ענייניה, גם הבינלאומיים, בעצמה.
השלב האחרון יהיה קריאה לעם הפלסטיני להפוך את עזה למקרה בוחן, כפי שהיה צריך להיות אחרי ההתנתקות. הנה מקום שבו אין מתנחלים ואין התנחלויות. הנה מקום שבו ישראל נסוגה לקווי 67' בכל הגזרות. וכפי שאריאל שרון אמר בנאום שנשא בעצרת האו״ם, הפלסטינים יוכלו להפוך את עזה למקום אחר, מקום שטוב לחיות בו, אם רק ירצו בכך. זה מבחן הרצון. ישראל תצהיר שאחרי תקופת מבחן של שנה, היא תשקול להרחיב את ההסדר המדיני הפלסטיני לשטחי יהודה ושומרון.
אולי זה לא יעבוד, אבל זה יהיה נתיב שאליו יתנקזו כל המאמצים המדיניים והלחצים. זו גם תהיה תשובה רצינית לשאלה: מה בדיוק אתם מציעים.
הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של ערוץ 2