למרות פעמים בודדות שבהן נדרשתי להגן על עצמי או על אחרים, אני לא נחשב לאדם אלים. להיפך: אם יש משהו בי שמוציא את האלימות מאנשים אחרים (לשמחתי, לרוב רק כמחשבה. ככה זה כשאתה מטר ותשעים סנטימטר על כמעט מאה ושלושים קילוגרמים) הוא שקשה להפר את שלוותי. גם את הוויכוחים הגדולים ביותר שמזדמנים לי מעת לעת, אני מקיים לרוב בטונים נמוכים, כמי שיודע שמילים קשות כואבות יותר כשהן נאמרות בשקט. 



ובכל זאת, אם יש אנשים שמצליחים לגרום לי לדחפים אלימים (ולמען הסר ספק: מדובר בזעם כבוש בלבד, כזה שכנראה פוגע בלב שלי, אבל לעולם לא בגופם של אחרים), הרי שמדובר ב"מוארים", למשל אותם אלה שיאחלו היום לכל חבריהם בפייסבוק "שבת קסומה, מלאה אור ואהבה". יש גם מי שמגדילים לעשות ומעטרים את הכיתוב, כאילו היה שער למחברת טבע בכיתה ד', בפרחים, פרפרים, ציפורים – או מה שגרוע בהרבה כמובן – תמונות של הילדים שלהם עוסקים באיזו פעילות מטופשת אף יותר מהוריהם. 
 
בין כל מברכיי ומנאצי ברשת, אני מעדיף את מי שמאחל לי סרטן רק כי אני אוכל סרטנים, על פני מישהו שמאחל לי "קסם של יום" בעודו אוכל סרטים על כמה שהחיים יפים. הרי מקור כל העצב בעולם הוא בכך שאנו מצפים מהחיים למשהו אחר זולת הדבר היחיד שהם מבטיחים לנו באמת: מוות. בהיותו העובדה היחידה שבטוחה בחיינו, הופך המוות את החיים עצמם לתהליך ארוך של גסיסה. 
 

הנה קיצור תולדות החיים הטובים: בגיל העשרה אפשר להיות הבטחה, בגיל עשרים ומשהו לממש אותה, בגיל שלושים לדפוק-מכה, בגיל ארבעים ומשהו לדפוק את השיטה ולפתוח פרק ב' עם אישה צעירה (כמובן שמהר מאוד תגלה שהשיטה שזה עתה דפקת עוד תשוב לנשוך באחוריך, אבל זה כבר נושא לטור אחר) בגיל חמישים אפשר להינצל מהתקף-לב ולרוץ מרתון. 

בגיל שישים נפרדים אט אט מהכושר ומתנחמים בנכדים. בגיל שבעים, עם קצת כסף, חשק וויאגרה זמינה אפשר עוד ליהנות מהחיים, אבל בגיל שמונים אפשר ליהנות בעיקר מהזיכרונות מהתקופה שבה עוד אפשר היה ליהנות מהחיים. בגיל תשעים, המחמאה הכי גדולה שאפשר לשאוף לה היא "צלול": "לא תאמינו כמה הוא צלול" יאמרו ילדיך, נכדיך והנינים שיבואו להצדיע לך ביום חגך, בעוד הפיליפינית מסדרת את המתנות בערימה קטנה בצד – וזאת עוד תחת ההנחה הסופר-אופטימית שזכית לבריאות טובה, למשפחה רחבה ומפרגנת שמעדיפה את חייך על הירושה, ולאמצעים שיאפשרו לך להעסיק את מיס-מנילה בניגוב אחוריך. 
 
יותר מזה באמת שאין, ולפיכך מי שמאחל לעצמו משהו שהוא יותר מלמות לפני הילדים שלו, הוא בפירוש חמדן.  הסיבה שאני חולק אתכם את ההרהורים הללו היא לא כדי להרוס לכם את השבת (אלא אם בדיוק העליתם פוסט שכולל את צמד המילים "שבת קסומה" – ואז אני בהחלט שמח אם הצלחתי לגרש לכם את הפרפרים – ממילא הם היו נחנקים מהסירחון של הקטורת), אלא, תתפלאו, דווקא כדי לגרום לכם אושר. 
 
הדרך אל האושר מבחינתי, כוללת הכרה בכך שהחיים הם מסע (במקרה הטוב איטי) אלי קבר. עכשיו – כשהסוף הלא-משהו ידוע מראש, בואו ונתחיל לעשות חיים.
 
אני אזהר מלאחל לכם כאן לחגוג כל יום כאילו הוא היום האחרון (ולו רק מפני שכך אמצא את עצמי, בהפוך על הפוך, באזור החיוג של "המוארים"). להיפך, סביר מאוד להניח שהוא ממש לא היום האחרון ורצוי לחשוב גם על ההשלכות, כלומר – על המחר. רק שבסופו של דבר, באותו "מחר" מתמשך, זכרו שהנכס הכי יקר לאדם והיחיד שאי אפשר לקחת ממנו, הוא הזיכרונות. לכן אני ממליץ להשקיע (גם) בהם. נכון שעצוב להגיע לגיל הפרישה ולגלות שאין לך מספיק חסכונות, אבל עצוב שבעתיים הוא להגיע לגיל הזה ולגלות שאין לך מספיק זיכרונות טובים. 
 
לפיכך אני מוותר על האור והקסם, מרחם מעומק לבי על נשמותיהם המוארות של חבריי לפייסבוק ומגביה את הכוס לכבוד אותם אלה שהבינו שהחיים עלולים להיות רעים כל-כך, עד שאין לנו ברירה אלא לצחוק בפניהם. ואז עלינו למלא את הכוס בשנית, להגביה אותה שוב ולאחל לעצמנו שנצליח לייצר, עוד היום, לפחות זיכרון טוב אחד שנוכל להיאחז בו מחר, כשיהיה רע. ויהיה רע, זה בטוח. 

עכשיו כשהבנו שהגרוע עדיין לפנינו, בואו ונחגוג הפעם כמו שצריך!