הרב לוינגר כבר ידע לפני כשבועיים שהוא עומד למות. הוא איבד את ההכרה לשלוש שעות, וכשהתעורר ביקש לומר תפילת וידוי שלפני המוות.
״אתה בסדר״, אמרו לו בני משפחתו, ״התאוששת ואנחנו צריכים אותך לעוד מאבקים על הארץ״. אבל הוא התעקש, והתחיל לומר את הווידוי לבד. ״אני הולך להיפגש עם הקב״ה ועם המלאכים הקדושים״, הוא אמר, ולאחר התפילה הוסיף ״ולא פעלתי מספיק למען ארץ ישראל״.
״אתה בסדר״, אמרו לו בני משפחתו, ״התאוששת ואנחנו צריכים אותך לעוד מאבקים על הארץ״. אבל הוא התעקש, והתחיל לומר את הווידוי לבד. ״אני הולך להיפגש עם הקב״ה ועם המלאכים הקדושים״, הוא אמר, ולאחר התפילה הוסיף ״ולא פעלתי מספיק למען ארץ ישראל״.
אם ר' מוישה לא פעל מספיק למען ארץ ישראל, מי כן? אמרו תלמידיו. ומי הם תלמידיו? נדמה שהוא נעלם מהזירה הציבורית. מתי שמענו עליו לאחרונה? ובכן, כמו שהיה כל חייו, הרב לוינגר פעל מאחורי הקלעים, וכך גם בשנים האחרונות. הוא הקים תנועה של צעירים בני 20־25 בשם נחלה, ולצדו תלמידתו הנאמנה דניאלה וייס.
לא רבים יודעים, אבל את הפגנת הימין הגדולה בכיכר רבין שלושה ימים לפני הבחירות, זו שהייתה נקודת המפנה במערכת הבחירות האחרונה, יזם הרב לוינגר וביצעה דניאלה וייס. בעודו יושב בכיסא גלגלים, משותק בחלק מגופו, הוא קידם את היוזמה דרך הדור השלישי לפעילי ההתיישבות שהוא בנה.
לא רבים יודעים, אבל את הפגנת הימין הגדולה בכיכר רבין שלושה ימים לפני הבחירות, זו שהייתה נקודת המפנה במערכת הבחירות האחרונה, יזם הרב לוינגר וביצעה דניאלה וייס. בעודו יושב בכיסא גלגלים, משותק בחלק מגופו, הוא קידם את היוזמה דרך הדור השלישי לפעילי ההתיישבות שהוא בנה.
הוא לא היה אדם רפרזנטטיבי. לא היה מאלה ה״מצטלמים טוב״. גם הדיבור שלו לא היה ברור, אבל כיוון שמה שאפיין אותו היה יושרו האישי, רבים העריכו אותו והקשיבו לו - גם משמאל כדוגמת יגאל אלון ורבין, וגם מימין כמו רפול ומנחם בגין. כולם אגב, קראו לו ר' מוישה, ולא הרב לוינגר.
מפני שלא עשה מעצמו עניין, נסע באוטובוסים או בטרמפים. העדיף תמיד את מה שהוא ראה כ״צורכי הכלל״ על צרכיו האישיים. אך סמלי הוא שמחדש היישוב היהודי ביהודה שומרון בכלל, ובחברון בפרט, מובא לקבורות ביום ירושלים, היום שמציין לא רק את איחודה של ירושלים אלא גם היום שבו שוחררו אותם חבלי ארץ אבות.
מפני שלא עשה מעצמו עניין, נסע באוטובוסים או בטרמפים. העדיף תמיד את מה שהוא ראה כ״צורכי הכלל״ על צרכיו האישיים. אך סמלי הוא שמחדש היישוב היהודי ביהודה שומרון בכלל, ובחברון בפרט, מובא לקבורות ביום ירושלים, היום שמציין לא רק את איחודה של ירושלים אלא גם היום שבו שוחררו אותם חבלי ארץ אבות.