״זה זמן רב שאנחנו בוושינגטון משקרים לכם״, אומר נשיא ארצות הברית, פרנסיס אנדרווד, בנאום יזום לאומה. "אנחנו אומרים שאנחנו כאן כדי לשרת אתכם כשלמעשה אנחנו משרתים את עצמנו. ולמה? כי אנחנו מונעים מהרצון שלנו להיבחר שוב. הצורך שלנו להישאר בשלטון מאפיל על חובתנו למשול״.
מבחינה טלוויזיונית לרגע הזה יש פוטנציאל מזכך: האמת העירומה על השאפתנות הפוליטית יוצאת מפיו של הנשיא בצורה בוטה כל כך ובתנופה עזה, כאילו הסיר את הלוט מעל פרצופה של וושינגטון וברית מסוג חדש בינו לבין אזרחי המדינה נוסדה זה עתה.
הבעיה היא שזה הפרק השני בעונה השלישית של סדרת הרשת ״בית הקלפים״, והצופה מיומן. הוא כבר זכה לסיור מודרך בגבעת הקפיטול, ופרנסיס עדכן אותו באופן האישי ביותר בכל צורות הנכלוליות הפוליטית הקיימות שהוא עצמו העלה לדרגת אמנות. מהפרק הראשון נחתמת הסכמה קטנה ומזוהמת בינו לבין הצופה, שבה ברור שהוא מספר לו הכל, כל תחבולה וכל תכסיס וכל מהלך אסטרטגי לפרטיו; הוא מפנה את עיניו אל המצלמה ומבטו המפלצתי ננעל עליה, מישיר באמצעותה מבט לעיני הצופה, ובקולו הכמעט פלגמטי והמאנפף הוא מספר לו מה קרה זה עתה ומה עומד להתרחש. ומתחת לזה, מתחת לתעלול הבימוי הבסיסי הזה אומר לנו אנדרווד שלפיכך, אחרי שהציג את עצמו בפנינו כפי שהוא וללא כחל וסרק, אם אנחנו עדיין בעדו, אם אנחנו רוצים לראות בניצחונו ולא חושקים במפלתו כי הוא הגיבור שלנו ואנחנו מושקעים בו טוב-טוב, כדאי שנחשב את ניקיון מצפוננו מחדש.
כך שאם תקראו את דברי עד כה כמשל קטן ובלתי מזיק על חיינו, לא אגנה אתכם בשל כך. השקפתה של הסדרה הזאת על השאפתנות הפוליטית שמאפיינת את וושינגטון כמו גם את ירושלים, נושא שאין בו כל חדשנות טלוויזיונית כשלעצמו, שונה מזו שבסדרות אחרות העוסקות בו כמו ״הממשלה״ הדנית, או ״סקנדל״ ו״ויפ״ האמריקאיות, בכך שהיא לא מאפשרת מקום להתמרה, או בשמה הידוע, סובלימציה. ואחרי זמן מה, כשרוע הוא רוע ומחשבות רצחניות הופכות למעשה רצח, הסדרה מאבדת מכוח המשיכה שלה עד שהיא הופכת למגוחכת, כמעט עלובה. ממש כמו הפוליטיקה שבה היא מטפלת.
ובכן, אם נרחיק את המצלמה ונרחיב את העדשה, נראה את שרשרת הנסיבות ואת מצבור הסיבות שהובילו לרגע האמת המרטיטה הזאת: כשחמישה נציגים ממפלגתו באים אל פרנסיס ומודיעים לו חד וחלק שהם לא ימליצו עליו כעל מועמד הדמוקרטים במרוץ המתקרב לבחירות ובכך סותמים את הגולל על שאיפתו לקדנציה נוספת, הוא ניצב בפני ברירה קשה. כל חייו עבד כדי להגיע למעמד הזה, ולבסוף, כשבתחמונים רבים תוך כדי סיכון ממשי של חירותו ושמו הטוב זכה לתפקיד סגן הנשיא ואז אילץ את הנשיא להתפטר ותפס את מקומו מכוח החוק, הוא רואה את האפשרות לכהונה נוספת נשדדת ממנו לאור יום.
כדי לפצות על ההכרעה הזאת שמטרתה להעצים לממדים גותיים את סיפור המפלצת - כלומר המדען שבורא את המהתלה האיומה שלו על עבודתו הפגומה של בורא עולם, ומתמודד עם יציר כפיו הקטלני - מפגינים יוצרי הסדרה עבודת בימוי וצילום מרהיבה ומשחק אפקטיבי במקרה של ספייסי ורייט-פן, ומצוין במקרה של קייט מארה המגלמת בעונה הראשונה בלוגרית פוליטית ומאהבתו הצעירה של אנדרווד שבמהלך עלילתי מופרך מוצאת את מותה מידיו בעונה השנייה.
בימיה הראשונים סיפרה הסדרה של נטפליקס - חברה אינטרנטית שמציגה את כל הפרקים להורדה וצפייה חופשית על פי רצונם של הצופים - את סיפורו של המלך הנבגד והגולה. פרנסיס אנדרווד היה אז המצליף המפלגתי שקיווה להתמנות לתפקיד מזכיר המדינה ומגלה לזוועתו שהתפקיד ניתן לאחר. זו גם נקודת המוצא השייקספירית של כל העונות הבאות: תקווה, מפלה, נקמה והשבת המלוכה. הפניות הישירות אל הצופה אמורות לחזק את הקשר המפוקפק מבחינה מוסרית בינו לבין פרנסיס ובכך לעקוף את אחד המכשולים הגדולים של דרמה המעמידה בראשה גיבור שפל.
אולי זה אחד השינויים העזים והמעניינים ביותר במה שאנחנו מכירים כיום כתור הזהב של הטלוויזיה, וזו גם אחת הסיבות לכך שהדרמה המקומית הדוברת עברית עדיין סנטימנטלית להכביד, קהה וחסרת קסם ואדג'. זה למעלה מעשור שהגיבור הטלוויזיוני עוסק במסחר לא חוקי (״הסופרנוס״, ״העשב של השכן״ ו״שובר שורות״), שהוא נוטה להתמכרויות (״הסמויה״, ״האוס״), לוקה בנרקיסיזם קיצוני (״בנות״, ״קליפורניקיישן״) ושהוא פגום בכל דרך אפשרית ולא דרך פילטרים קומיים כמו ב״פולישוק״, שהיא למעשה תולדתה מאוחרת בשלושה עשורים לפחות של ״כן, אדוני השר״ הבריטית, העושה צחוק מהפרלמנט ובית הלורדים הבריטי באופן לא מזיק ולא מסמר שיער.
נדמה לי שלא לרושם הזה כיוונו יוצרי הסדרה. הם, כך אני חושבת, קיוו לצמרר את הצופה עד שעורו יהיה עור ברווז ושערותיו יזדקרו מהאגרוף הדרמטי שזה עתה נחת על פרצופו. בדומה למהלך שקוף בפוליטיקה האמיתית, בדומה לחמדנות גלויה ולגוונים ברורים של פסיכופתיות שאותה אנו מכירים היטב מהפוליטיקה, ברגע מסוים הישירות הופכת לקבס ואז לאובדן עניין ולהפניית עורף.
כך עם הסדרה עצמה, כך עם פרנסיס וכך עם פוליטיקאים שאינם מסוגלים להסוואה ראויה לשמה לפחות של מניעיהם הקטנים. הפגם הטרגי הוא זה שבסופה של הדרמה מביא על הגיבור את מפלתו הבלתי נמנעת. הרי האישיות היא הגורל. וזהו סוד ידוע לכולם, שעל פי רוב ובניגוד למיתוס של העידן האידיאולוגי, האישיות של רוב השחקנים במגרש הפוליטי היא פגומה בצורה עמוקה ומבישה.