עיסוק בדוח מבקר המדינה הפך מאוס. מול הרדידות האיומה בדיון באתגרים של המדינה, מול שלל הסיסמאות והקלישאות המופרחות על ידי הפוליטיקאים, הדייסה הזאת היא מדהימה. דנים בלהט בפרטי הפרטים של הוצאות מעונות ראש הממשלה, שואלים שאלות נוקבות מול כל סעיף וסעיף בדוח, מעלים נימוקי בעד ונגד. למה לא מטפלים כך בכל הנושאים המרכזיים?
למה, למשל, כאשר יצחק הרצוג מכריז בחגיגיות כי "יטפל ביד קשה בטרור ולא יישא וייתן עם חמאס" (נושא מרכזי שישפיע בוודאות על החיים שלנו), הוא לא נדרש לרדת לפרטים, להסביר מה זאת ״יד קשה״? איך הוא יטפל בחמאס? יכבוש את עזה? יבקש מהקהילה הבינלאומית שתגרש את הארגון? הרצוג הוא משל לכל הפוליטיקאים. גם הם עוסקים כל הזמן במריחת צואה האחד על השני. הסירחון הופך בלתי נסבל.
ברוח הנביא עמוס, אני רוצה להעיר על "שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו״.
העיקרי שבהם הוא היעדר הבושה. אצל ראשי הממשלה שלנו, ולענייננו כאן בנימין נתניהו, אצל האליטות. אין בושה לשקר. אין בושה לחיות חיי הוללות ובזבזנות. אין בושה לקלל ולגדף. אין בושה לפרסם דברי כזב והטעיה בתקשורת ולהעלים אמת. אין בושה לעבריינים להטיף מוסר.
בימים אלה מופץ מכתב שכתב השר יגאל אלון (מיד לאחר מלחמת ששת הימים) לאוצר ובו הוא קובל כי הכספים שהקצה למשרדו החדש הם מרובים מדי ויש לקצץ. אכן, היו זמנים. אבל גם אז חגגה השחיתות המוסרית, בצע הכסף לא נעלם. רק שאז הייתה בושה. האליטות התביישו. כמה מהם, ששחיתותם נודעה לציבור, אפילו התאבדו.
החטא הגדול ביותר הוא שעובדי בית ראש הממשלה נאלצו לשלם מכיסם הוצאות קטנות של בני הזוג נתניהו. על חטא זה אמר הנביא עמוס ״על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים?״.
המדהים הוא שאותם חסרי בושה מתביישים להודות בטעות, מתביישים להתנצל. איני מדבר כבר על התקשורת. אילו הייתה צריכה להתנצל ולהודות בטעות, כי אז הייתה צריכה להכפיל את כמות הנייר, או את זמן השידור, והייתה פושטת את הרגל. אני מתכוון, למשל, לנתניהו: למה לא אמרת: טעיתי, מתנצל אני, התחלתי לתקן דרכיי? כנראה שהאילוצים לא להגיד כך הם כל כך כבדים. נתניהו אינו חריג. הוא הכלל של ציבור הפוליטיקאים האומר: הטעות והאשם הם לא שלי, אחרים אשמים.
אין לי עניין לעסוק בשרה נתניהו. אגיד רק זאת: בספר הנהדר ״אני, קלאודיוס״ נכתבו הדברים הבאים: ״ואוגוסטוס קיסר (המודל לקיסר ענק שיצק את היסודות לאימפריה הרומית) שולט באימפריה וברומא, וליוויה אשתו שולטת בו״.
שרה היא כמובן לא ליוויה, שדאגה להרעיל את כל סביבתו של אוגוסטוס, אך רפרוף קצר בדפי ההיסטוריה מגלה לנו עד כמה שליטים חזקים (הרבה יותר מנתניהו) היו נתונים להשפעה של נשותיהם, או פילגשותיהם.