רוחות עזות חדרו לאזור ירושלים בימים האחרונים והביאו איתן ריח חריף של שריפות מעורב בריח לא פחות חריף של אווירת הבחירות. התערובת הזאת מורגשת היטב בלשכת ראש הממשלה ואינה מבשרת טובות.
החידה עתיקת היומין הזאת, הביצה והתרנגולת בנוסח הפוליטי, מוכרת היטב לבנימין נתניהו. הוא גם הוכיח לא אחת את כישרונו המיוחד בפיצוחה. יש הטוענים כי בזכות חששנותו המובנית, הגובלת בפרנויה, לאורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו הצליח נתניהו פעם אחר פעם לחלץ את עצמו מצרת הפלתה של ממשלתו על ידי שותפיו. בחלק מהמקרים הוא פשוט הקדים אותם והוביל לבחירות ביוזמתו, לפני שחבריו לקואליציה הספיקו להתארגן ולהבשיל לכדי מימוש איומיהם.
אז מה באמת קודם למה בדינמיקה שתחילתה בדיבורים פופוליסטיים וסופה – בנפילת ממשלה? האם פוליטיקאים מתחילים לאיים בהפלת הממשלה משום שהם מריחים את אווירת הבחירות וממהרים לנצל מומנטום? או שמא ההיגיון הוא הפוך, והאיומים בבחירות הם דווקא הגורם שמייצר את אווירת הבחירות, שבמהרה מתרחבת ומתעצמת לכדי מערבולת כוללת שמקריסה את הקונסטרוקציה?
כל מקרה לגופו, ולגופה של ממשלת נתניהו המכהנת – תמונת המצב לעת עתה לא מפרגנת לליכוד ולעומד בראשה. השותפים של נתניהו רואים סקרים (לא רק את אלה המתפרסמים ב"מעריב" מדי שבוע. אין־ספור סקרים מוזמנים על ידי פוליטיקאים ומפלגות מסתובבים בגזרה ותורמים לאווירה הכוללת) ומסיקים מהם שנתניהו לא ילך לבחירות ביוזמתו. לא בחודשים הקרובים.
קשה לראות את ראש הממשלה מפיל את מגדל הקלפים ויוצא לבחירות כאשר כל מה שיש לו היום להציג לציבור הוא סיסמאות שהוא משמיע מדי פעם בהודעות המוקלטות שלשכתו מפיצה לקראת מהדורות החדשות. קשה לראות את נתניהו הולך לבחירות בלי שהחזיר את החטופים, לפחות את חלקם, מתוך ה־59 שנותרו בתת־קרקע בעזה, בלי שהכריע את חמאס, עם משא ומתן בין האמריקאים לאיראנים ברקע ועם סקרים שרובם ככולם (פרט לערוץ 14, כמובן) מנבאים לו תבוסה. ועם נפתלי בנט אחד שמפלגתו, הקיימת בינתיים רק על הנייר אצל רשם המפלגות, לפי הסקרים, הולכת להיות הג'וקר של הבחירות הקרובות.
ללכת לבחירות בנתוני פתיחה כאלה זה ללכת אל הלא נודע בסיכוי רב להפסיד, וזה משהו שהוא הכי לא נתניהו. משהו שלא מתאים לסגנונו הפוליטי. השותפים הקואליציוניים של הליכוד שותפים בינם לבין עצמם להערכה הזאת. כך קוראים את המפה במפלגות החרדיות. כך גם סבור יו"ר הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'. מההערכה הזאת נובעים רוב האיומים שסמוטריץ' והחרדים משמיעים בזמן האחרון ביתר שאת.
סמוטריץ' הפנימי והחיצוני
לא צריך להיות בעל ניסיון צבאי כדי לדעת איך בונים איום פוליטי אמין. בעוד השותפים של ראש הממשלה יוצאים מנקודת הנחה כי הוא אינו מעוניין בבחירות ואינו מכין להם הפתעות בסתר, בסביבת נתניהו עוקבים מקרוב אחרי כל ריאיון, אחרי כל הדלפה ואחרי כל מסר שיוצאים מכיוון החרדים ומכיוון הציונות הדתית – והם אינם רגועים אל מול תמונת המצב המסתמנת. איומי סמוטריץ' לפרוש מהממשלה אם הפעולה של צה"ל בעזה לא תורחב לכדי לוחמה הכוללת את כיבושה של כל הרצועה ואת הכרעת חמאס - מתפרשים בחוגים הקרובים לרה"מ כאיום לא אמין מדי.
בשונה מחברו לשעבר ויריבו בהווה, איתמר בן גביר, סמוטריץ' עד כה לא מימש אף אחד מאיומיו - והיו כמה. יתרה מכך, בכירי הממשלה והקבינט יודעים לספר על הפער הניכר שבין הסמוטריץ' החיצוני, המתדרך תדרוכים תקיפים והמתראיין ראיונות מאיימים, לבין סמוטריץ' בגרסת ה"אוף רקורד", שמאחורי דלתיים סגורות של פורומים מצומצמים נשמע די שונה, ולפעמים – שונה מאוד.
השבוע זה בדיוק מה שקרה עם האמירות של שר האוצר בישיבת הקבינט בנוגע לסיוע ההומניטרי לעזה. סמוטריץ' גרסת חוץ תדרך על התנגדותו הגורפת לסיוע כלשהו, בפורמט כלשהו. חבריו לקבינט המדיני־ביטחוני ראו פרסומים בתקשורת שגרמו להם להרים גבה. "הרי זה אותו סמוטריץ' שלא רק תומך בפרויקט חלוקת הסיוע ההומניטרי על ידי חברת אבטחה פרטית מארצות הברית, אלא גם מוביל את הפרויקט בהיבטו הכלכלי בתור שר האוצר" – טענו אותם חברים בקבינט.
החברים האלה הם הרי לא רק גורמים מדיניים בכירים, הם בעצם – פוליטיקאים, בדיוק כמו סמוטריץ'. לכן, בדיוק כמו סמוטריץ', הם רואים את מצוקת הסקרים של מפלגתו ומבינים מהיכן נובעים דבריו. מבחינת שר האוצר, האיום להפיל ממשלה בגלל היעדר מלחמה עצימה בעזה הוא מצב של win–win, שלא מאיים עליו פוליטית.
הרי קיימים שני תסריטים בלבד, ובשניהם הממשלה לא נופלת: או שנתניהו יילחץ מספיק מאיומיו וישתכנע שיו"ר הציונות הדתית רציני ויכול להפיל לו את הממשלה - ואז בסופו של דבר סמוטריץ' לא באמת יצטרך לבצע, כי נתניהו המאוים, כנראה ייכנע לו כדי לשרוד; או שסמוטריץ' מבלף ובמציאות מפזר איומים ריקים מתוכן - במקרה זה לממשלה ולראש הממשלה שלום, שהרי ממשלות לא נופלות מאיומי סרק של חבריהן.
השאלה המעניינת שנתניהו ואנשיו בטח שואלים את עצמם היא מה באמת חושב ורוצה הציבור הדתי שסמוטריץ' מתיימר לייצגו בממשלה? ובכן, הציבור "הסרוג" אינו מקשה אחת, כידוע. יש מי שממילא לא תומכים בסמוטריץ'. בזכותם, בין היתר, הוא מקבל תוצאות אומללות בסקרים. בגרעין הקשה של תומכי סמוטריץ' ומצביעי מפלגתו דווקא מוכנים למימוש איומי הפרישה. הם בהחלט יבינו אותו אם יפיל ממשלת ימין שלא חותרת למימוש יעדי המלחמה אחרי שנה וחצי של מאמץ צבאי מתמשך. הרי הציבור הדתי־לאומי תרם וממשיך לתרום למאמץ הזה תרומה אדירה וגם משלם מחירים כואבים. כך שאם סמוטריץ' יחליט להפוך את האיום למעשה - בהחלט יהיה לו גיבוי בשטח.
ההתהפכות של סופר
אך יש באיומי סמוטריץ' מרכיב נוסף שמטריד את אנשי נתניהו ואת בכירי הליכוד אף יותר מהשאלה אם יקיים או יבלף. עצם האמירה והאיום מייצרים מציאות פוליטית לא יציבה. לזה בדיוק קוראים בשפה הפוליטית "דינמיקה".
דוגמה אחת מני רבות. שר העלייה והקליטה אופיר סופר מהציונות הדתית אמר השבוע כי לא יתמוך בחוק הגיוס כפי שהוא מסתמן. אנשים בסביבת נתניהו העוסקים במלאכת הטיפול בסוגיית הגיוס, בדגש על הנדוס הרוב בקואליציה בעד החוק כאשר יבשיל, קראו את הדברים ולא האמינו למראה עיניהם. לטענתם, אותו סופר טען באוזניהם כי יצביע בעד החוק - וזה היה ממש לא מזמן.
על כן, רוב הכעס בחוגים המקורבים לרה"מ מופנה השבוע דווקא כלפי יו"ר הציונות הדתית המתסיס את האווירה, ופחות כלפי חבריו למפלגה שנתפסים כנגררים ולא כגוררים. "סמוטריץ' גורם לחרדים לחשוב שהבחירות מעבר לפינה – ואז גם החרדים מחריפים את הרטוריקה, שממילא הייתה לוחמנית, וזה מה שהיה חסר פה", זועמים מקורבי נתניהו, העושים לילות כימים כדי להרגיע את החרדים ולגרום להם להאמין שחוק הגיוס מתקדם אל עבר קו הגמר, ואין להם ממה לחשוש.
יש לקואליציה קצת יותר משבוע כדי לנסות לייצב את עצמה, להרגיע את רוחות הקרב ולרכך את רטוריקת השותפים עד לסיום הפגרה הקצרה והלא שקטה, לקראת חזרת הכנסת לעבודה, לעוד סבב שתוצאותיו אינן ברורות כלל.
