אני צועדת ברחוב ושומעת קול נשי קורא לי בשמי. כשאני מסתובבת אני פוגשת מכרה, לא קרובה מדי אבל גם לא ממש רחוקה. “וואו, לא זיהיתי אותך", היא אומרת לי, ואני מחייכת חיוך גדול, כמי שסבורה שעומדת להגיע מחמאה ענקית. אבל אז היא טופחת לי על הירכיים, מסתכלת על הבטן, שנראתה קצת לחוצה בתוך ג'ינס שבדיוק יצא מכביסה. “מה קורה?", היא מוסיפה כרוצה לברר אם הזוגיות החדשה סוף־סוף הביאה אותי להשתבץ בתבנית - זו שכל כך מתבקשת, במיוחד מאישה שעדיין לא התחתנה, ולא הביאה ילדים לעולם, רחמנא ליצלן.

“נו, יש עוד בשורות משמחות?", היא שואלת, כאילו מטרת חיי היא להעניק אושר ורוגע לאנשים זרים, שבמשך שנים לא מצאו מנוח מכיוון שלא ידעו לאיזו תבנית הם צריכים להכניס אותי. אני מיד עונה בעליצות שממש לא. המבט שלה פולש לחלק התחתון של גופי, מנסה להשלים את הפאזל שנפער בין מה שנראה לעין לבין הידיעה שאני סוף־סוף בזוגיות ולא עושה עם זה שום דבר “מועיל" בגילי. “את יודעת", היא מוסיפה, “כמעט לא זיהיתי אותך מאחור". 

עכשיו אני כבר מחייכת במבוכה, מבינה שהיא רומזת לכך שעליתי במשקל. הנה אני שוב אותה נערה בת 18, עומדת לצד המורה למחול, ששוקל אותנו התלמידות, וקובע שאין סולו למי שיש לה בטן. המבוכה שלי מעודדת אותה להמשיך. היא לא מרפה. “רואים שמאכילים אותך טוב", היא אומרת.

במקום לענות שאני משמינה מנחת ולשתול אותה במקום, כמו שאומרים, קפאתי. התחלתי להתנצל. סיפרתי שבגלל התקופה העמוסה, החגים, מעברי דירה והתחלות חדשות, אני אוכלת מסודר יותר מאי פעם, אבל לא מספיקה להתאמן. בכך הוספתי עוד שמן למדורה וסיפקתי חומר בעירה לזו שלא הרפתה ממני.  

אחר כך כעסתי על עצמי שגם בגילי המופלג ובמשקלי הסבבה לגמרי, גם עם התוספות, בכל פעם שמדברים איתי על המשקל שלי אני עדיין מתכווצת כמו ילדה שמקבלת מבט לא ראוי מגבר זר. לא מצליחה להדוף בזמן כל מי שמעז לומר לי משהו כל כך אינטימי ופולשני, ואינו נמנה עם מעגל חבריי ואהוביי הקרובים. 

עוד יותר כעסתי על זה שגם אחרי כל כך הרבה שנים שבהן נתתי לאחרים לפלוש לי לטריטוריה הפרטית, אני עדיין חשה צורך להתנצל. לא על משהו שמפריע לי בהווה, אלא על משהו שהיווה לי טריגר בעבר. ואז להסתובב יום שלם עם התחושה המעיקה הזאת, ולחוש עוד יותר את כפתור הג'ינס נלחץ לי בבטן.

גילוי נאות: מדובר בצרות של עשירים. מעולם לא הייתה לי בעיית משקל. תמיד שקלתי מעט מדי, ביחס לגובה וביחס לגיל. ובכל זאת, כמי שהתבגרה בתחילת שנות ה־90, והייתה רקדנית עד גיל 25, כשאידיאל היופי שבאופנה היה הרואין שיק - מצאתי את עצמי נאבקת שנים רבות בהפרעות אכילה לא פשוטות. זה היה בא והולך, וגם גבה ממני מחיר פיזי ונפשי לא מבוטל.

וכמו כל התמכרות, הבנתי - לצערי, מאוחר מדי - שכדי להחלים מזה לגמרי, אני צריכה להשלים עם העובדה שזה אף פעם לא באמת עובר. אין לי אלא ללמוד לחיות לצד זה, ולנטרל את הדחף להתנצל על קיומי כפי שהוא. לא לתרץ תירוצים בכל פעם שהשדים הפנימיים שלי מעבירים ביקורת כשאני רואה תמונה שלי שמתפרסמת איפשהו.

אני מתביישת להודות, שעד היום - אף שאני יודעת שמאחורי התמונות שבהן אני רזה עד מאוד מסתתר צער גדול - אני עדיין מכניסה את הבטן כשאני מסתכלת עליהן. החשיפה הזאת כאן לא קלה לי. התלבטתי רבות אם לשתף בפרהסיה את כל קוראי העיתון בדבר שלפני 30 שנה לא הייתי יוצאת בגללו מהבית: שלושה קילוגרמים עודפים. אבל המפגש האקראי הזה ברחוב, והעובדה שבשבוע הבא יום העצמאות, ושאני מתחילה פרק חדש ומשמח בחיי - גרמו לי לרצות להוציא את השד הזה לחופשי, אחת ולתמיד.

האמת היא שדווקא בימים האלה, כשהאושר האישי מציף ועולה, ואני מצליחה לאהוב ולקבל את עצמי יותר ממה שאי פעם אפשרתי, אני משתדלת להזכיר לחבלן הפנימי שלי, בכל יום מחדש: עדיפים חמישה קילו נוספים על הירכיים מאשר עשרה פחות, עם רעב תמידי וחוסר סיפוק. 
ואולי זו גם הזדמנות טובה לבקש סליחה - סליחה אמיתית מעצמי ומהגוף שלי, שהתעללתי בו כל כך הרבה, כי חשבתי לתומי שהאושר נמצא במספר שעל המשקל.