אז שעמדתי על דעתי ופיתחתי תודעה פוליטית, השלטון בישראל השתייך כמעט תמיד למפלגות שלא תמכתי בהן. למעט שני איים אבודים - הקדנציה של יצחק רבין ז"ל שהסתיימה באופן, איך לומר, לא טבעי, וזו של אהוד ברק - תמיד שלטו כאן אנשי ימין. בדרך כלל מהליכוד, בצירוף האפיזודה של קדימה. זה אף פעם לא פשוט, כשגורמי השלטון שלך מייצגים מפלגות ועמדות שאתה מתנגד להן. ולאורך השנים היו לא מעט רגעים, ואנשים, שגרמו אצלי להתנגדות קשה, שלא לומר - איבה אמיתית. בין היתר, מנחם בגין ז"ל, שלמרות האידיאליזציה שעושים לו כיום דווקא במחנה השמאל, היה אדם שנוי מאוד במחלוקת. דמגוג אדיר, שהשתמש ביכולת הרטורית שלו כדי להשמיץ ציבורים שלמים מתוך הישראליות. ע"ע נאום “הקיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה". או אריק שרון ז"ל, שלפני הרהביליטציה שזכה לה בעקבות תוכנית ההתנתקות היה אחד האנשים השנואים ביותר בסביבתי. ונתפס ממש כרוצח נטול עכבות. והיו עוד רבים, ורעים.
לאורך כל השנים הארוכות האלה, שבהן מפלגות השלטון בישראל לא היו מהמחנה שלי, חשתי קשת שלמה של רגשות. התנגדות, כעס, איבה. לפרקים אפילו שנאה. אבל רגש אחד לא היה שם: בושה. רגש שתוקף אותי, במלוא העוצמה, מאז עלתה לשלטון הממשלה הנוכחית. ובייחוד אחרי הטבח של 7 באוקטובר. לא בהקשר של - מי אשם, אלא של - איך אפשר להמשיך להתנהג ככה גם אחרי אירוע כל כך נוראי.
הבושה שאני מרגיש נובעת קודם כל מהרמה האנושית של חלק מהדמויות המרכזיות בשלטון. נציגי ציבור לא אמורים להיות כולם גאונים, משכילים או רהוטים במיוחד. זה בדיוק מה שהופך אותם ל"נציגי ציבור". כל סוגי הציבור. ועדיין, יש סטנדרטים מסוימים שנשמרו פה לאורך שנים ארוכות, ודומה שכולם נפרצו בשלטון הנוכחי. אם אלה השתלחויות נטולות רסן, כמו של דודי אמסלם; קללות לכל דבר במליאת הכנסת, כמו מבית מאי גולן. החנופה השקופה למנהיג, בסגנון יואב קיש המנפנף לנתניהו רק כדי שיסמנו לו “וי" על התייצבות לצידו בבית המשפט. ההזיה המתמשכת בנוסח טלי גוטליב. ועוד אין־ספור דוגמאות אחרות, שכל ניסיון למקד אותן נידון מראש לכישלון. אבל נדמה לי שהתמונה ברורה.
סיבה אחרת לבושה נובעת מהקלות של, איך לומר, אי־אמירת האמת. הריאיון של מירי רגב אצל רוני קובן, למשל, מתמצת את כל הסיפור. כמו הרגע שבו היא קובעת באסרטיביות שאהרן ברק קרא למלחמת אחים, ואחרי שקובן מקריא לה את דבריו המדויקים של ברק, השוללים לחלוטין את טענתה, רגב אומרת - בלי למצמץ - שהיא שמחה שברק לא באמת תומך באותה “מלחמת אחים". בלי להתנצל, בלי לגלות מבוכה. ממש שיטת מצליח - נזרוק שקר ונקווה שיתפוס. ועוד ועוד ועוד.
אני מתבייש גם בהתנהלות של משפחת ראש הממשלה. מבנו החי במיאמי, מאובטח בידי אנשי שב"כ, ומרשה לעצמו להשתלח משם בשפת ביבים בכל דבר ועניין. או מהעדויות האינסופיות לכך ששרה נתניהו מעורבת ישירות במינוי של בכירים, ועל פיה יישק דבר.
אבל החלק שגורם לי להכי הרבה בושה - בעיקר בעקבות 7 באוקטובר - הוא האטימות הרגשית של חלק ניכר מאנשי הקואליציה הזאת. ההימנעות שלהם מביקור בקיבוצי העוטף. מהגעה להלוויות. ממגע עם משפחות חטופים. הדרך המזלזלת שבה נוהגים במשפחות האלה בוועדות הכנסת השונות. וכמובן, עצם הסוגיה של השתמטות החרדים מגיוס והאופן שבו מנסים לטאטא אותה. נדמה שככל שחולף הזמן מאז האסון הנורא, עובר גם הצורך המלאכותי של רבים מאנשי הקואליציה לבטא אמפתיה וסובלנות, והם שבים לאותה גישה דווקאית ומתריסה שבה אחזו לפני 7 באוקטובר. גישת "יש לנו רוב, מה תעשו לנו?".
רגע לפני יום העצמאות ה־77 אני חייב לשאול את עצמי. האם ההפרדה שתמיד הקפדתי לעשות בין השלטון לבין המדינה עדיין תקפה? כלומר, אם אני כל כך מתבייש בהנהגה - שנבחרה ברוב דמוקרטי - האם אני עדיין יכול להיות גאה במדינה, כפי שהייתי כל חיי?.
