דווקא כשאנחנו בחופשה משפחתית ברומא, האפיפיור פרנציסקוס, הפאפא הגדול של הקתולים, מת. עם פרסום הידיעה, נכנסנו להיסטריה. עם כל הכבוד לעלייתו השמיימה של האפיפיור, הפחד היה אגואיסטי לגמרי: העיר תיסגר בעקבות האבל ובהתאם לכך החופשה שלנו תיכנס למצב של קיפאון. בקיצור, ילך הנופש. ניתקע פה, בעיר היפה בעולם, בלי אפשרות ליהנות ממה שהיא מציעה. זו הייתה המחשבה.
הבנו שזה לא הסיפור כשהתיישבנו לארוחת צהריים ושני זוגות איטלקים בשולחן הצמוד התחילו לאכול לנו את הראש. הם פתחו בשיחה כשרצו לברר על מה הדיון התוסס שניהלנו עם מיכאלה, בזמן שהעמסנו פסטה.
כמות הפסטה שדחפתי בשבוע החולף בלתי נסלחת. זה כל כך טעים, עד ששום טרנד בריאותי או מחשבה על אריכות ימים לא יכולה לרסן אותי - תייר שצמא לפחמימות באיטליה. הבו לי פסטה, פיצה, גלידה וטירמיסו, ולעזאזל השיבה הטובה.
בחזרה לשיח עם מיכאלה: ניסינו להסביר לגדולה שלנו איך להתמודד עם הקנטות ועלבונות בגן. היא בדיוק בגיל שבו זה מתחיל לבעבע, והיא צריכה להיות מוכנה. ענבל, אשתי, הציעה שהבת תתעלם ותאמר במקרים כאלו: ״לא אכפת לי ממה שאת/ה אומר/ת״.
״אני בעד שתי סטירות״, הבהרתי. תפיסת עולם פרקטית יותר. לא סתם לקחתי את מיכאלה לשיעורי אגרוף בזמן האחרון. היא מתאגרפת לא רע בכלל, אגב. ענבל השתיקה אותי. ״מה אתה מבלבל? מה אתה מחנך לאלימות?״.
״החיים קשוחים. שלא תהיה פראיירית״, השבתי. ״אם היא תוריד מכה ותפיל למישהו כמה שיניים, הן ממילא שיני חלב״. מיכאלה, נשמה גדולה, הסבירה שזה לא יפה להרביץ, וגם לא להעליב בחזרה. והכי טוב - לפנות לגננת.
אצלי יש פחות אמון במערכת החינוך. מה הגננת או המורה יעשו? בחלק ממסגרות החינוך המחנכים מפחדים מהילדים וההורים. ״אם לא מכות, אז תגידי לה - שבי בשקט, יא כאחבה״, הבהרתי. גם את זה האמא בשולחן דחתה בבוז.
ארבעת הגברים והנשים שישבו לידנו רצו לדעת מה יצא לנו מהפה, ומאיפה אנחנו. עניתי מישראל. אני לא משקר ולא מסתיר. נמאס לי. מי שלא טוב לו, שיבלע צפרדע. איך אני אלמד את הבת שלי על אומץ, אם בעצמי אשתפן?
צריך גם לומר שרומא מפוצצת בתיירים ישראלים. אם פעם היה מי שחיפש חופשות מבודדות ואקסקלוסיביות, נראה לי שבזמנים האלה, טוב שיש הרבה מאיתנו במקום אחד. שבת אחים גם יחד. זה נותן תחושה של ביטחון. לא ראינו יותר מדי גרפיטי ודגלי פלסטין בעיר. מדי פעם על קיר, פה ושם, לא מעבר.
בביקור הקודם שלי במדינה, שהתמקד במילאנו, היה הרבה פחות נעים מהבחינה הזאת. אחרי שאמרתי לחברים המתהווים מאיפה הגענו, הם הסתקרנו ושאלו אם יש מלחמה. ״יש״, השבנו. ״איך הפוליטיקאים שלכם?״, שאל אחד מהם והוסיף: ״שלנו רעים מאוד״. ״גם שלנו״, ענינו. מסתבר שזה עידן הטיפשות הגלובלי.
״אתם לא מתאבלים על המוות של האפיפיור?״, שאלנו. הגבר המבוגר בחבורה, בן 40 בערך, ענה ששותים לזכרו והחיים נמשכים, והמשיך לסבב תיאוריות ופרשנויות על איך האמריקאים שולטים בעולם, איך המלחמה באוקראינה מונעת מתאוות בצע ואיך כל הפוליטיקאים פועלים מאינטרס אחד גדול וחייבים שינוי כי איטליה מאבדת את עצמה לדעת תחת מלוני. בנוסף, האשים בחיסול האפיפיור את סגן נשיא ארצות הברית, שביקר את הקדוש הנוצרי זמן קצר לפני מותו. ״לא יכול להיות שהוא היה בסדר כשפגש אותו ואז הוא מת״.
הכל נאמר בלהט ים־תיכוני-איטלקי בוער. לא היה לי כוח לענות, להתווכח. שלוש כוסות יין ששתיתי הקשו על ניסוח תשובות חדות. מה עוד שהאנגלית שלו הייתה בסיסית מינוס, והוא עוד היה הרהוט בחבורה. המקסימום ששאר החברים שהיו איתו בשולחן אמרו מדי פעם היה: ״יס״, כשהראו לענבל תמונות של המשפחה המורחבת שלהם שגרה באזור נאפולי.
אנזו, זה שמו של הדברן, ביקש את הטלפון שלי. ״אולי אבוא לישראל, אולי אתם לנאפולי, יש לי חברים מישראל. אי אפשר לדעת״. הוא הגיש לי את הנייד שלו וסימן שאקליד. תקתקתי את המספר והוא התקשר מיד, כנראה לראות שלא עבדתי עליו. ״אף פעם אי אפשר לדעת״, סיכם בשנית כשנפרדנו.
צעדנו בחזרה לדירת הנופש ששכרנו. עוד מעט אנחנו חוזרים לישראל. הגופה של הפאפא עוד לא התקררה וכבר מכרו ברחובות מזכרות: מחזיקי מפתחות שעליהם תמונתו, כשהוא מנופף לפרידה, לצד ציון שנות כהונתו.
מדינה משוגעת ונהדרת איטליה. באמת משוגעת. אבל איפה השיגעון שלהם ואיפה הטרלול שלנו? לעומתנו הם שווייץ.
