במשך שנים ידעתי שאם אני מקבל טלפון ממספר חסוי זה או המשטרה או ראומה. המשטרה היא משטרת ישראל - ולמזלי בעשור האחרון אין להם שום סיבה לדבר איתי, אבל בתור מי שבעבר קיבל מהם טלפונים קשים, החשש ממספר חסוי לעולם לא נעלם. וראומה היא ראומה ויצמן - אשת ציבור, אשת הנשיא השביעי, אחות של סבתי רות דיין ואדם שמאוד אהבתי, אפילו אפשר לומר אחד האנשים שהכי אהבתי במשפחתי.

בערב יום חמישי שעבר, בבית העלמין הצנוע של אור עקיבא נטמנה ראומה לצד בעלה עזר ויצמן. ראומה ואני נהגנו לנהל שיחות שלעיתים התארכו למעל לשעה. הנושאים היו מגוונים, מזיכרונות ילדות בקיבוץ משמר העמק, דרך חוויות משיחות השלום בקמפ דיוויד ועד מצב חיל האוויר כיום (כולל רכישות חדשות ומעניינות, כמו למשל טייסת ה־F35 החדשה), מלחמת ששת הימים וכדורגל ישראלי.

כמי שהשקיפה על האבולוציה הישראלית מהצד בנקודות מפתח (ששת הימים, המהפך של בגין, הסכמי השלום עם מצרים) היה מסקרן במיוחד לשמוע אותה. ראומה לא כתבה ספר זיכרונות ולא התראיינה יותר מדי, ומה שנאמר בינינו נשאר בינינו, אך אין ספק שהייתה זו זכות לקבל את ראומה ויצמן בתור חבר טלפוני. אהבתה לישראל באה לידי ביטוי בכל שיחה בינינו, ואהבת האדם והזולת - כמו זו של אחותה, סבתי רות דיין - הייתה נוכחת כל הזמן. לא היה לה יחצן צמוד, לכן לא רבים יודעים על היקף פעילות ההתנדבות והפעילות החברתית שלה. אולי היה זה בעוכריה, כי לעומת נשות ציבור רבות אחרות במרחב הארץ־ישראלי, השעות שהקדישה לטובת פעילות התנדבותית וחברתית היו יוצאות דופן בהיקפן, אבל רבים לא יודעים זאת.

לעומת רבים מבני משפחתי שלוקים במה שאבי כינה ״חשפת דיינית כרונית״ (מחלה שאין לה מרפא), ראומה שמרה את חייה לעצמה ולא התנדבה לספק פרטים עסיסיים שיהפכו את קריאת מוספי סוף השבוע למעניינים יותר. היא לא השתתפה באולימפיאדת החשיפה של משפחתי - בה גם אני עצמי נוהג להשתתף.

היא אהבה לקרוא את הטור הזה והייתה לעתים קרובות מתקשרת לספר לי שהיא והחברות שלה מ״פרוטיאה בכפר״ אהבו מאוד את הטור האחרון או צחקו מאוד מדבר זה או אחר בטור. כולן פה, היא אמרה לי, מאוד אוהבות לקרוא אותך. האמת היא שבאופן משונה למדי אני מקבל מיילים ותגובות רבות מקוראים ובעיקר קוראות שנמצאים ונמצאות בבתי אבות. אפשר לומר שבמובנים מסוימים אני יקיר מגזר גיל הזהב. אמרתי לראומה שיום יבוא ואצא לסיבוב הופעות בבתי אבות ודיור מוגן ואאגור כמות נכבדת של אהבה שתשמש אותי לפחות לשנה. אולי הסבב הזה ייצא לפועל יום אחד, אך ראומה כבר לא תהיה ב"פרוטיאה בכפר".

היה בה משהו בלתי־אמצעי ונגיש ומאוד אנושי - דבר שאפשר לומר שהוא נדיר יחסית במשפחתי. אותה בלתי-אמצעיות ונגישות הייתה גם מנת חלקו של בעלה עזר ויצמן, נשיא, שר ביטחון וטייס נצחי. אם באמת אנשים לאחר מותם עולים השמיימה, הרי שעזר מרגיש שם בבית. גם ככה עוד בחייו הוא בילה כמה שיותר בשמיים (לרוב עם מטוס הספיטפייר האהוב עליו) - כך שהוא בסביבה מוכרת.

רצה הגורל וגם ראומה וגם סבתי - שתי האחיות היחידות לבית שוורץ - מצאו כל אחת בנסיבות אחרות שני גברים שהפכו לנגנים דומיננטיים בסימפוניה שהיא מדינת ישראל. סבתי פגשה בגיל 19 חקלאי שבעיקר נודע בתעלוליו בנהלל אך עדיין לא היה בו רמז שיהפוך לאייקון ושם דבר בדברי ימי המדינה ויהפוך אותה ממדינה מגומגמת למעצמה מזרח־תיכונית, וכך גם אחותה הקטנה ראומה, שבעודה בת 24, עלתה על טרמפ וגילתה בו טייס צעיר שלימים יהפוך גם הוא לחלק חשוב בהפיכת המדינה המגומגמת למעצמה ונשיא לעתיד.

שתיהן לא ידעו ששני אלו, אחד פרחח מנהלל ואחד טייס צעיר ונמרץ שלקח סיכונים בשמיים שאנשים לא לוקחים על האדמה כל חייהם, ישתפו פעולה בצמתים רבים ומשמעותיים כל כך. בששת הימים משה דיין היה שר הביטחון ועייזר מפקד אג״ם וסגן הרמטכ״ל (עייזר בעצם תכנן ביחד עם מוטי הוד את מבצע מוקד, שהיה גולת הכותרת של המלחמה המזהירה וללא ספק הפקטור החשוב מכל במתקפת הפתע של המלחמה). ובהסכמי השלום עם מצרים משה דיין היה שר החוץ ועזר שר הביטחון. מסופר על כך שבאחד הימים בקמפ דיוויד משה דיין החליט שהתקווה אזלה והמשא ומתן המפרך אינו הולך לשום מקום והחליט שהוא עוזב את המו״מ וחוזר ארצה. איש לא יכול היה לשכנע אותו אחרת. רק אדם אחד נכנס לחדרו בזמן שקיפל את בגדיו וחפציו בחזרה למזוודה, והצליח לדבר על ליבו ולשכנע אותו להישאר - עזר. יש מי שיגידו שזה היה הרגע הפריך ביותר במשא ומתן, ולו עייזר לא היה מצליח לדבר על ליבו של דיין ומצליח לשכנע אותו להישאר - כיום היינו ללא הסכם השלום.

שתיהן חונכו היטב בבית שבו גדלו ועמדו תמיד לצד בעליהן באש ובמים והיו העוגן והמצפון שלהם. שתיהן הכירו אותם עוד כשהיו פרחחים צעירים בלי שאיש יכול היה לנחש שיהפכו למה שהם. יש שיגידו שהן היטיבו לראות עוד אז את מה שאיש עדיין לא ראה - את יכולותיהם וגדולתם של הפרחחים שבהם בחרו לבעל.

מעתה כבר ברור לי שאם אקבל שיחה ממספר חסוי זו כבר לא תהיה ראומה וזו כבר לא תהיה שיחה של שעה שגרמה לך לצחוק ולבכות ולהרגיש בר מזל שיצא לך להכיר את האדם שאיתו אתה מדבר.

דמדומי האור ירדו על אור עקיבא כשהלוויה הסתיימה. אדם קלישאתי יגיד שהיה משהו מיוחד באוויר באותו הרגע. נכנסתי לרכב והבטתי על השמש, שהחלה לשקוע לה. אינני אדם שמחפש סימנים במצב השמש, ודמדומי חשיכה לא גורמים לי למצוא בהם ביטוי למשהו גדול יותר או סמלי - אינני יודע אם זה לרעתי או לטובתי כאדם. התחלתי לנסוע וחשבתי על השיחה האחרונה שהייתה לי עם ראומה. כהרגלה היא הייתה אנרגטית ומלאת חיים. אני זוכר שחשבתי לעצמי במהלך השיחה שאני לא מכיר הרבה אנשים עם כזו חיות וויטאליות וזה כשהיא נושקת לגיל 100. בטח שיחה עם ראומה כשהייתה בגיל שלי - 42, חשבתי לעצמי, הייתה אירוע עם אנרגיה של פיצוץ סופר־נובה. השמש נישקה את האופק ואלומות האור האחרונות ליטפו את האוויר. אפשר לראות בזה משהו סמלי, אבל אני, כאמור, לא אדם כזה. 