"אין לי בשביל מה לחיות", פוסקת הגברת אפורת השיער שמעבר לווילון בבית החולים. “אני מצטערת שאני מפריעה לך", היא מתנצלת, “אבל אתה כל החברה (במובן קומפני - נ"ק) שיש לי פה". לו כל זה לא היה קורה דקה אחת אחרי שבנה נפרד ממנה, זה היה עצוב פחות.
רגע, אבל איך בכלל הגעתי אל כיסא המבקרים בבית החולים, כשאני יושב לצד אישה זרה המתנה בפניי את צרותיה?

הכל התחיל בוואטסאפ ביום שני בערב, שבו בישר לי אחי שאמא נלקחה לבית החולים. נשמע דרמטי? ובכן, חכו: מאחר שהטלפון שלי, מטעמי שמירה על שפיותי, נמצא תמיד במצב “שקט", הרי שאיני מגיב לשיחות אלא רק לאחר שאני בודק את הצג - לפעמים רק אחת לכמה שעות. 
כך אירע שהתקשר ומשלא השבתי, שלח לי הודעה כהאי לישנא: “התקשרו מבית הדיור המוגן, אמא נפ". נשבע לכם שאני לא ממציא. ההודעה שהוצגה על המסך, בטרם המעבר לאפליקציה, נחתכה בדיוק אחרי האות פ'. וכך, במשך חמש שניות שנדמו בעיניי כנצח, הייתי בטוח שהקיצור “נפ" הוא בעצם: “נפטרה". 

לשמחתי, אמא עוד כאן. אף שנפילה שגורמת לשבר בירך, בגיל 96, היא בהחלט לא נעימה. היא הובהלה לבית החולים, נותחה ונכון לרגע כתיבת שורות אלה, מחכה להעברה לשבועיים של פיזיותרפיה בבית החולים השיקומי. הרופאים מציינים שכל המדדים שלה תקינים ומעריכים שבעוד כמה שבועות תשוב להתהלך כמקודם. 

אני מעט ספקן - לא משום שאני לא רוצה, חלילה, שאמא תחלים, אלא מכיוון שאני לא בטוח אם היא עצמה החליטה באשר לעתידה. כך למשל קשה מאוד לפתותה להכניס מזון לפיה. “אני לא רעבה", היא מסרבת בשפתיים קפוצות כילדה, גם כשאני מנסה לפתותה בחטיפים ובממתקים.
עד שאמא תכריע אם לצאת למערכה, אנחנו - שלושת בניה - מתחלפים בשהייה לצידה: אחד מאיתנו בכל יום. לא מדובר במשימה קלה, שכן אמא כבר לא שומעת, לכן אנחנו כותבים לה את הנחיות הצוות על לוח מחיק. הבעיה הנוספת היא שגם זיכרונה מתעתע בה, בלשון המעטה. כך קורה שבכל פעם שבה היא מקיצה מתנומה, היא משתאה נוכח העובדה שהיא בבית החולים, עד שמזכירים לה שנפלה ונותחה.

מוזר ככל שיישמע הדבר, הרי שהימים הללו, מתישים ככל שיהיו, עושים נפלאות לקשר הבין־דורי. מביקורים של שעה בכל פעם (כפי שנהגתי לבקרה אחת לשבוע), עברנו לימים מלאים, והשעות הארוכות במחיצתה מייצרות אינטימיות. לא מדובר בשיחות נפש - כמה כאלה אפשר כבר לנהל על גבי לוח מחיק? אבל אלה הן שעות שבהן אני אוחז בידה, מודה למזלי הטוב ולבריאותה האיתנה שמאפשרת לי לעשות כן גם כשהיא כבר בשנתה ה־97. 

גם אם תחליט לוותר על המערכה, ברור לי שהימים האלה, שבהם היא זוכה לקרבה שכזאת מצד שלושת בניה, הם מתנה עבורה ועבורנו, אפילו אם תתברר, למרבה הצער, כמתנת פרידה.

במיטה לידה שוכבת הגברת המתלוננת. מתייסרת בכאביה, מתענגת על חברתנו שלנו כשאמא נרדמת, או אז היא פולשת במילים ואנחות אל מעבר לווילון המוגף. 

רק ביום השלישי לאשפוזה הגיע אחד משני בניה לבקרה. הביא עימו בקבוק של משקה קל, ישב לצידה במשך כחמש דקות - והסתלק. אפילו באותן דקות הם רבו, כמעט ללא מילים. כשהחלה לומר משהו, הוא היסה אותה: “יותר טוב שלא תתחילי". וכשהוא החל לדבר, היא קטעה אותו באופן דומה. 

עת הלך, היא הסתערה עליי במילים: מפירוט מכאוביה, דרך תיאור פטירתו של בעלה, בחג הפסח לפני שנתיים, המשך בסיכום שלפיו אין לה בשביל מה לחיות - וחוזר חלילה, הכל מההתחלה. 

כולי תקווה שאיני נשמע כמי שליבו גס בסבלה, אבל בפעם העשירית שבה החלה ב: “אוי, כמה כואב לי", וחתמה ב“בשביל מה צריך לחיות בכלל?", כבר יכולתי לדקלם את המניפסט בעצמי.

בין אמי העטופה באהבתנו, לשכנה המבקשת להתכסות בשמיכת דאגתנו, לא יכלו המחשבות שלא לנדוד אל הדור הזה, ההולך ונעלם. אל הידיים שפעם החזיקו כלי נשק ועבודה וכיום לא מצליחות להביא את הכף אל הפה מבלי לשפוך את תכולתה. אל הרגליים שפעם פסעו בארץ לאורכה ולרוחבה, ואילו עתה הן נאבקות על כל צעד. אל אנשים שידעו קושי ומכאובים, אבל גם תשוקה, אהבה וגאווה. אל אנשים שהיו מבריקים ועתה מתקשים לזהות את ילדיהם שלהם. אל דור עצמאות שהולך ונעלם.

עם ישראל הוא אולי עתיק יומין, אבל מדינתנו צעירה, לא יודעת עדיין לאן להוליך את הפרידה מדור המייסדים. והרי מה המחלוקות שמשסעות אותנו היום, אם לא קרבות ירושה בין ילדים שהתייתמו מהוריהם, שידעו איך להחזיק הכל ביחד ולגשר על פערים אידיאולוגיים למען שלמות המשפחה.  

רגע, אני מוכרח להפסיק כי אמא הקיצה משנתה: בטוחה שאנו בשיט משפחתי לטורקיה (?!), והווילון המתנפנף לו ברוח האביבית נדמה בעיניה כמפרש. איזו מחשבה נחמדה.