היעד של שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אינו החזרת החטופים – אלא המשך המלחמה. שני השרים משתמשים במכבסת מילים ומזכירים כבדרך אגב את החטופים שבשבי חמאס. פיהם וליבם אינם שווים. ליד שולחנות המימונה הם דיברו על הצורך בהחזרת החטופים, ובאותה נשימה על הצורך בהמשך המלחמה.
ככל שחולפים הימים מאז 7 באוקטובר, נדמה שבפני הממשלה עומדת משימה אחת בלבד: הישרדות פוליטית. החטופים? הפכו לכלי. תושבי הדרום? נשכחו. חיילי צה”ל שנופלים ונפצעים בעזה הם מחיר שכולנו משלמים במלחמה הנמשכת. סמוטריץ' הודה אתמול, ולא בפעם הראשונה, כי "צריך להגיד את האמת, להחזיר את החטופים זו לא המטרה הכי חשובה".
הרטוריקה שמובילים בן גביר וסמוטריץ’ איננה חדשה. “נמשיך עד לניצחון”, הם מצהירים מעל כל במה. “רק כוח יביא שקט”, הם טוענים. כאילו לא חלפו שנה וחצי של לחימה מדממת, שבהן מאות חיילים נהרגו, עשרות אלפי אזרחים נעקרו מבתיהם, והחטופים עדיין במרתפי חמאס.
מה שמטריד יותר הוא שבן גביר וסמוטריץ’ מזמן לא מאמינים שהחטופים ישובו. הם מבינים היטב את המשמעות של הפצצות יומיומיות על רפיח וח'אן יונס, ושל חדירה קרקעית מסיבית לעזה. הם יודעים שזה עלול לגרום למות החטופים, ובכל זאת הם ממשיכים לדחוף להעמקת הלחימה. למה? כי עצירת המלחמה עלולה להביא לסיום כהונתה של הממשלה הנוכחית. והממשלה הזו היא החמצן שלהם.
בן גביר, שבנו התגייס לאחרונה לצה”ל, ניסה בשלב מסוים להפגין אמפתיה, ואמר: “אם הייתי אב לחטוף, הייתי נוהג כמו ההורים”. אך האמירה אינה מחזיקה מים. אם בן גביר באמת היה מזדהה עם כאב ההורים, הוא היה פועל באופן שונה. הורים לחטופים אינם מבקשים אמפתיה ריקה ממעשים. הם מבקשים שתקודם עסקה, גם אם היא קשה, גם אם היא דורשת שחרור אסירים פלסטינים. אך הלחץ הבלתי פוסק שבן גביר וסמוטריץ’ מפעילים על נתניהו הוא בדיוק מה שמונע מהנהגת המדינה לקבל את ההחלטות הקשות שיכולות להציל את החטופים.
נתניהו, ראש ממשלה עם עבר עשיר של תמרונים פוליטיים, מצטייר כמריונטה של השניים. הכרזתו השבוע שאין בכוונתו להפסיק את הלחימה, גם במחיר כישלון המשא ומתן להחזרת החטופים, היא תוצר ישיר של פחד מקריסת הקואליציה.
במהלך מלחמה, טבעי שקבלת ההחלטות קשה, שהלב והראש מתנגשים. אבל המצב בישראל 2025 איננו רק שאלה של מלחמה. העדפתם של בן גביר וסמוטריץ’ את המשך הלחימה על פני החזרת החטופים אינה גזירה משמיים. זוהי בחירה מודעת. בחירה במוות, בייאוש, בכוח כערך עליון.
ההיסטוריה שפטה מנהיגים שלא ידעו לעצור בזמן, שלא העזו להקשיב ללב מתוך פחד להיתפס כחלשים. נתניהו, בן גביר וסמוטריץ’ יצטרכו להסביר לא רק למה החטופים לא חזרו, אלא למה הם לא ניסו באמת להחזיר אותם. למה הם בחרו במלחמה נצחית, במקום בתקווה.
