רציתי מאוד שאמא שלי תהיה איתנו בסדר. הפעלתי עליה את כל הטכניקות שאני מכיר כדי לשכנע, ואני מכיר די הרבה. אבל היא רצתה לחגוג את הסדר עם חברותיה בדיור המוגן. אפילו הבטחתי לה שיהיה סדר כהלכתו.
"אמא, גל יהיה שם, את מכירה אותו. הוא רומני, הוא יכול להיכנס לתפקיד הרב בתוך שניות, הוא מאוד מוכשר".
"חחח... אוי רוני, הכל אצלך זה תפקידים ותחפושות בחיים. רק בפורים לא רצית להתחפש כמו כולם".
"אמא, זה לא אני קבעתי שהעולם הוא במה וכולנו שחקנים, זה היה שייקספיר. כמות הדמויות שאני יכול לגלם היא מאוד קטנה, אבל אני עושה את המקסימום עם מה שאני יודע".
היא שוב צחקה. "רוני, בגילי כבר לא משחקים תפקיד. ממצים כל יום שאנחנו עוד כאן ונהנים ממה שיש. טוב לי כאן. תבלו בסדר".
אז ויתרתי, כי לא הייתה אפשרות אחרת. אמא היא סלע מבזלת, בלתי אפשרי להזיז אותה מדעתה. גם בגיל 93 היא מחליטה, וזהו, נגמר. "אתה יודע, רוני, עוד מעט אני הולכת. אתה תהיה ראש המשפחה, יש לך כבר נכד, יהיו לך עוד נכדים. זו אחריות להעביר את המסורת היהודית לדורות הבאים. גם אם אתה לא מאמין בכלום, גם אם אתה ציני ועושה צחוק מהכל, המסורת תמיד תהיה מסורת. אי אפשר לברוח ממנה, לספר לי ולכולם שאתה ישראלי. אתה קודם כל יהודי, אם תרצה או לא".
כבר קמתי מהכורסה אצלה בדירה, אבל מתוך הרגל רציתי לומר את המילה האחרונה. "אמא, את כבר לא יכולה לחנך אותי. זה אני וזה מה שיש, גם אם את לא מאושרת מהתוצאה".
היא דפדפה אותי בקלות יתרה. "חחח... נכון שאתה מגודל עם קול רועם וחזק, כמו אבא שלך. גם הוא חשב שהוא עושה עליי רושם עם הגודל שלו, המבט והקול, והוא לא החצין רגשות. בכל חייו הוא השתדל להסתיר ממני בעיות בעסק, את המחלה של איריס, את תחילת המחלה שלו. אבל בסוף ידעתי הכל, בדיוק כמו אצלך. אמא יודעת, רוני, כי אמא מרגישה. אתה לא יכול להבין את זה".
אז אמרתי לה שאין לי כוח להתווכח איתה, ונסעתי ממשען בגבעתיים לשורק'ה "הסוהרת". היא אירחה את הסדר, וכמובן כמו רנ"ג בקבע, היא הפיקה אותו בסדרת פקודות בוואטסאפ לכל שאר הנשים, מי תבשל ואיזו מנה. אנחנו מכירים 42 שנה, היא תמיד הייתה שם בשבילי בכל השנים האלה, גם בתקופה שקרסתי והשתקמתי. אמא שלי אף פעם לא סבלה אותה, אבל לא באשמתה של הסוהרת, אני מתחייב על כך, אפילו נשבע בהן צדק.
הסוהרת עשתה כל שביכולתה כדי לרצות את אמא, זה לא עזר לה. גזר הדין ניתן עוד לפני שהתחתנו. ואצל אמא שלי אין חנינות, ובטח לא הקלה בעונש. כאשר התגרשנו לפני 21 שנה, דחיתי עד לשנייה האחרונה את הדיווח לאמא. היא חייכה ואמרה: "זה מה שקורה כשלא מקשיבים לאמא. ידעתי שאתם לא מתאימים, כי אמא תמיד יודעת".
יומיים לפני הסדר נפגשתי עם הסוהרת ועם ארזה, חברה משותפת, במסעדה בעיר. התקשרתי אליה כדי לוודא מיקום. "איפה אתה עכשיו? איפה אתה?".
"מה אכפת לך איפה אני, שורק'ה? אני אגיע לאן שתגידי לי".
היא לא ויתרה. "אבל איפה אתה?".
"תגידי, מה נסגר איתך? איפה אתן? אני בדרך".
היא שלחה לי מיקום, והגעתי בתוך חמש דקות. "אני חייב להגיד לך, שורק'ה, בגלל השאלה הזאת: איפה אתה? 15 פעמים ביום, נפרדנו. עוד לא הפנמת שאותי שואלים רק שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. אם אני רוצה לומר איפה אני, זה יקרה תוך שנייה. ואם אני לא רוצה, גם אם תשאלי 40 פעם את לא תדעי".
ארזה התפוצצה מצחוק. היא חברה שמכירה את הסוהרת לפניי, כבר 46 שנים. "קוף, אני לא מבינה אותך, באמת. אתה הרי מכיר אותה שהיא רס"ר, נכון? אז תגיד לה אני באבן גבירול, אני בדיזנגוף. מה אכפת לך לזרוק סתם מקום? הרי היא לא תוותר, היא צריכה לדעת הכל, והיא כבר לא תשתנה".
כמובן ששורק'ה הסוהרת הזמינה לנו את האוכל. אף אחד מאיתנו לא חשב שזה יהיה אחרת. כשהיא הייתה שקועה בתפריט, ארזה סימנה לי עם העיניים ובאצבע על שפתיה לשתוק.
אז הגעתי לסדר וראיתי שכל המסובים נוכחים. לבשתי טרנינג, ולסוהרת היה מה לומר כמובן - "אני שמחה שהשקעת בלבוש בשבילנו". עניתי לה באינסטינקט: "בהגדה כתבו 'עבדים היינו', אז הגעתי במדים של עבד".
"אמרת שלום לנכד שלך? חיבקת ונישקת אותו?".
"כן, שורק'ה, עוד שאלות? למה את לא שולחת קובץ, כדי שאענה על כל השאלות מיד?".
יצאתי למרפסת כדי לעשן, הסוהרת חזרה למטבח כדי להמשיך לפקד על האירוע. הדלקתי סיגריה ונזכרתי בתדריך שעשה לי רמבו, חבר קרוב, כאשר הסוהרת ואני התגרשנו. הוא התגרש לפניי. "קוף, היא תמיד תהיה בחיים שלך, הייתם נשואים 20 שנה, יש לכם שתי בנות. אתם לא נפרדים, אתם רק לא גרים ביחד. היא תמשיך לתת לך הוראות והנחיות לביצוע, ואתה תעשה כל מה שהיא רוצה, אם אתה יודע מה טוב בשבילך". אז ביצעתי את ההנחיות של רמבו, בנוהל.
השולחן היה עמוס בכל טוב, גם עם הצלחת של פסח והגדה לכל דורש. חייכתי לעצמי בגלל פלאשבק מהפגישה במסעדה, כאשר הסוהרת וארזה דסקסו רעיון, שלפיו בצלחת של כל סועד יונחו עלה חסה וביצה קשה. פסלתי את זה מיד לפני יומיים, אבל ראיתי ביצים קשות בצלחת מרכזית עם עלי חסה. ביקשתי מהסוהרת שתרטיב לי שתי מצות. "לא עכשיו, רונצ'ו, חכה". עניתי: "לא עכשיו, הרגע. אני חוגג פסח בדרכי".
גל "הרומני" – שבילדותו לא חגג סדר בכלל, מפני שהוריו חששו שניקולאי צ'אושסקו, שליט רומניה בזמנם, יגיע אליהם לסגור איתם חשבון על כך שברחו מהמולדת לישראל, אז הם הצניעו את יהדותם גם בכפר סבא – מונה למנהל הסדר. אם שורק'ה היא הרנ"ג, גל הוא ראש תחום אסטרטגיה וטקטיקה כפייתית. הוא מחליט, והוא מבצע - והשאר נגררים. הפעם הוא קצת הגזים כאשר הכין פלייליסט של שירים לסדר. הוא חותר לשלמות ומשוכנע, אומנם בצדק, שזמרים ולהקות שרים טוב מהמסובים הנוכחים.
כיפוש גדלה בבית דתי מאוד, אביה היה רב. היא מקפידה על פסח כשר כהלכתו, ובחלוף השנים היא שכנעה אותי לא להכניס חמץ הביתה. הסוהרת גדלה בבית דתי, אבל בניו יורק, שזה לייט. שתיהן דתל"שיות, אז הן קראו בהגדה בכוונה גדולה. הבנות שלי פוצו וגולו הן כמוני, עושות את זה כי צריך, כי אמא שלהן החליטה בשבילן.
גיאצ'ו הצדיק, בן רבע ל־13, ויתר בכיתה ב' כאשר נחשף לשמועה על משה בתיבה. "אבא, איך אמא של משה הפקירה אותו בתוך תיבה בים? אמא לא צריכה להפקיר את הילדים שלה". הצדקתי אותו אז כשנתן את התובנה שלו לאירוע. אז בסדר הזה הוא התמקד באחיין שלו לני, ורק דאג להזכיר לי את האפיקומן: "אבא, תהיה ערני, תראה איפה שרה מחביאה אותו. תגיד לי אחר כך, כדי שאמצא אותו מהר, בלי לעשות בלגן".
גיא עדיין קטן, אבל הוא ילמד בעתיד שאנחנו עם שגדל והתפתח על הפקרה ומיישם הפקרות מאז משה בתיבה ויוסף בבור. אלי כהן בסוריה, אורי אילן בסוריה, רון ארד בלבנון וסוריה, והחטופים של 7 באוקטובר 2023. הכוונה כמובן לחטופים המתים, ולעשרות שמתו ונרצחו במהלך השבי. יש עוד 59 חטופים, 24 מהם בחיים. לא ידוע מתי ישובו ובאיזה מצב צבירה.
איבדתי קשר עם המציאות סביב השולחן. התמקדתי בבליסה של מצות עם חזרת וחרוסת אמיתיות תוצרת בית, כבד קצוץ, סלט ביצים, סלט חצילים. היה לי טעים, באמת, אבל נכנסתי לשלב של פיזור נפש.שמעתי את קוראי ההגדה, כאילו הם מדברים מתוך בקבוק. החלטתי להקדים תרופה למכה, וחיפשתי בגוגל אפשרויות לשטיפת קיבה מיידית, עוד הלילה, אפילו עכשיו בטרם איחשף למנות העיקריות.
באיזשהו שלב דמיינתי שהם קוראים בהטעמה את עשר המכות, שהן באמת פארש יצוק, כי זה לא היה באמת. רק מכריחים אותנו להאמין שזה היה, כדי שנישאר פרימיטיביים דיינו, כדי לחיות במציאות שמכתיבים לנו בעת הזו.
אז הנה עשר המכות לשיטתי, פסח מודל 2025
אבי האומה. נרקיסיסט, לדעתי, שהפך את השקר לאומנות, הוא אומן ייחודי ברמתו בכל העולם. לשיטתו של אבי האומה, מילואימניקים שבזים לו ולמעשיו הם "עשבים שוטים". אבל הילד"ז שלו, שמקלל ברשתות החברתיות את ראש המדינה בצרפת "לך תזדיין", הוא "ציוני אמיתי".
הילד"ז גולה במיאמי, לא עשה יום מילואים במלחמה הזו. אושר, אביו של הנכד שלי לני, שירת מעל ל־11 חודשים במילואים, בעזה וביו"ש, מאז 7 באוקטובר. אושר והילד"ז באותו גיל, הבדל של חודשים ספורים. לנוכח המציאות שלפיה אבי האומה מתכנן כאן מלחמה אזורית בשנים הקרובות, אושר ימשיך לשרת במילואים, ואבי האומה ובנו ימשיכו לפרק את השב"כ, להגדיר אותו כדיפ־סטייט. זה אותו שב"כ שמקצה מערך של מאות אנשים כדי לאבטח את אבי האומה, אם האומה ובנם, בכל שנייה ביממה, ונענה לכל גחמה היסטרית שלהם.
פיתהמר בן גביר. עבריין מורשע שמונה פעמים, חבר בארגון טרור יהודי, בדוקאי לכל ימי חייו, כי הוא אדם ברמת סיכון נפיצה שמסכנת את ביטחון הציבור, חובש כיפה שהפך גם הוא את השקר לאומנות, אבל רק בתחומי כתריאליבק'ה. "חוקרים אותי, כי אני מצליח במהפכה שאני מבצע במשטרה".
מה זה מצליח? ליד המילה הצלחה במילון עברי־עברי כתוב פיתהמר. האלימות בחברה הערבית, האלימות והפשע המאורגן בחברה היהודית, האלימות הקטלנית בנגב, הפוגרומים וההפקרות של מתנחלים ביו"ש, המינויים ההזויים בסגל פיקוד בכיר ובמחוזות, הקמת המיליציות שסרות למרותו, הקטל בכבישים בגלל היעדר אכיפה, אלימות במשפחה, חלוקת נשק מופקרת ללא הקפדה על קריטריונים, גזענות, הסתה נגד משתתפים במחאות, הסתה נגד ערבים ישראלים, דוקטרינה שתוביל למלחמת אזרחים מדממת, הפקרה מודעת של חטופים באמצעות סחטנות פוליטית על אבי האומה.
ועל כל אלה אחראי אדם שמופקד על ביטחון הפנים ושלא שירת בצה"ל אפילו שעה. זה סיפור "הצלחה" שנמשך שנתיים ושווה פרס נובל לפחות. אגב, לגבי פסילתו משירות צבאי, הוא יכול היה להתנדב לשרת כטבח, נהג מנהלתי ועוד. בכירים בארגון הטרור כך עשו את זה. פיתהמר לא עשה את זה.
סמוצ'קנע גרנדמייזר, אורית "הנזל וגרטל" סטרוק, יוסי דגן ראש מועצה אזורית שומרון, ועוד הזויים־משיחיים שרוצים להחזיר אותנו לימי המקרא. אין לי שום בעיה עם הטיולים ההזויים שהם מארגנים לקבר יוסף, תוך כדי סיכון ממשי של לוחמי צה"ל שאולצו לאבטח את הפולחן. אני רק לא משוכנע בכלל שיוסף אכן קבור שם, אבל הם כן. הם מקדמים ריבונות ביו"ש, זה מהלך שיתבטא במאות מיליארדי שקלים שאין, אבל אולי אלוהים יפזר להם כסף כמו השלווים שנחתו מהשמיים. יו"ש זו כבר מדינה בתוך מדינה, במימון של מיליארדי שקלים בשנה. את התקצוב של יו"ש בשנה אחת לא ראו בעוטף עזה ובגבול הצפון גם בשבע שנים ביחד לפני המלחמה.
דונלד טראמפ. נכון שהוא דאג לשחרורם של 33 חטופים, ועל כך אני אסיר תודה. אם ישוחררו עוד, זה יקרה רק בזכותו. גם משפחות החטופים כבר מכילות את המציאות הזו, ואפילו אבי האומה התחיל לשוחח עם המשפחות, כדי לתפוס איזה פירור מהסיפור. אבל בפחות משלושה חודשים בבית הלבן, דונלד, הנכד של פרד הגרמני, משגע את כל העולם. האמת שהעוילם־גוילם לא כל כך מעניין אותי, אבל ההשפעה על כתריאליבק'ה ממהלכיו תהיה איומה. הוא יקבע עם מי נסחר, ממי נקנה ולמי נמכור, במי נילחם ומתי, וגם עד מתי, כי אולי יש אפשרות לעשות כמה לירות סוריות דפוקות באזור, והחתן שלו, ג'ארד קושנר, ממש חרמן על איזו עסקה כאן.
האופוזיציה באגם הדרעק. נכון שאין לנו כזו, אבל ראשיה לא מפסיקים לדבר שטויות בצרורות. יהיר לפיד, שהיה ראש ממשלה שישה חודשים בלבד, מספר לכולנו שהוא דרש להפציץ את איראן כבר מן זמאן. ובני גנץ, זה שהוא גם תם וגם אינו יודע לשאול, מהרהר בקול מה נכון ומה לא נכון, אבל אין לו שום פתרון. האמת היא שמערכת בחירות בקרוב תשמיד את האופוזיציה. מקבץ הטמטום שהם יפזרו באוויר יחריב כל חלום לשינוי כאן.
רמאות והונאה של גועליציית האפסים לגבי המצב האמיתי בעזה. אז כבשנו אותה בפעם השישית, אולי יותר, כי מי סופר. אנחנו בניצחון ה־מ־ו־ח־ל־ט כבר שנה וחצי, כמובן. בין 50 אלף ל־250 אלף עזתים כבר עזבו את הרצועה, כך מספרים לנו. יופי, נשארו כ־2 מיליון, אז מה הלאה, מה עושים איתם?
חמאס. להנהגת ארגון הרוצחים, ולרוצחים שבדרך, יש רק שתי אפשרויות ידועות: למות עם החטופים, או לשחרר את החטופים מתישהו, ולמות בתוך ימים אחר כך. לצערנו, גם הם מודעים לאפשרויות האלה, אז הם משחקים על זמן.
החניוקים. הם כמו האיראנים, הכי חכמים באזור. הם יודעים שיקבלו כל מה שיבקשו, כי הם מקבלים כבר עכשיו, אבל רוצים להנציח את המצב בחוק. ויש להם כל הזמן שצריך, הם הרי בכלל מתכוננים לחיים בעולם הבא, אז מדוע הם צריכים למהר?
בנקים, חברות ביטוח, חברות תעופה, מלונות בישראל. על כל אלה, כפי שנאמר. אז כל האלה הרוויחו במלחמה מאות אחוזים, אבל עושק זה הרי דת כאן, אז ממשיכים בפולחן הדתי הזה. ולנו, הציבור המוכה, הנגזל, הנעשק, המרומה, אין ברירה. כי איך נתמודד עם המכה התשיעית הזו, כאשר ההון־שלטון פורח כאן?
אחדות. אין הרי חיה כזו בכתריאליבק'ה. זו המצאה, הונאה, גניבת דעת, מילה שהיא חסרת משמעות כאן. אנחנו מפורקים, מפוררים, קורסים מול "הלשכה" שמפעילה את מכונת הטינופת. ההמצאה האחרונה היא הלוגו של טקס המשואות לציון 77 שנות עצמאות: "גשרים של תקווה", בהפקת מירי "המחוננת", המפיקה הלאומית של אבי האומה. אין גשר, בטח שגם כבר לא תקווה לעתיד הקרוב. אבל יאללה תרקדו.
נ.ב.
יש עוד הרבה מכות, אבל הייתי מחויב לעשר. הגיעו המנות העיקריות. מרק קניידלך, בשרים, עופות, תוספות כגון שני סוגי אורז, שלושה סוגים של תפו"א וסלטים מכל הירקות שבעולם.
ורק בצלחת הגפילטע פיש אף אחד לא נגע, וגם לא שקל נגיעה. מבין המסובים היינו רק שני אשכנזים, הרומני ואני. ביקשנו להרחיק את המאכל הדוחה מהמשקוף של העין שלנו, מחשש לבחילה.
הבטתי על כמויות האוכל בשולחן, ובהמשך על שבעה קינוחים שונים. מחלקה רובאית לא הייתה מסיימת את התקרובת הזו. אז הגעתי שוב למסקנה שאנחנו עם פגום, שלא לומד כלום. עם של מכורים למסורת. בכל חג, בכל שנה, אנחנו משחזרים את הסיוט החגיגי. ממש כמו מחזוריות של יולדת שסובלת בהיריון. יש כאלה שנדרשות לטיפולי הפריה מפרכים לגוף ולנפש, חוות כאבי תופת בלידה, אבל שוכחות מהר. עד להיריון הבא, וגם הבא אחריו.
אז איך היו לכם החג וחול המועד, זבחתם מספיק חיות, עופות ודגים? יופי לכם. מחר בערב יש מימונה. אז תזבחו מופלטות, שבאקיה, קערת "ז'אבן" מקצף ביצים ממותק, ששתי כפיות מהעיסה הזו מחייבות צנתור ודיאליזה, במקביל. יש גם עוגיות יו־יו ולבן מחלב עיזים. אל תוותרו על כלום! גם לא על השקד הקלוי בסוכר, שמעמיסים עליו כפית חמאה 45% שומן עם מלח ונתרן, ומברכים לפני שבולסים. אפשר גם חופן של שקדים כאלה, כי למה להסתפק באחד, אנחנו עם שלא יודע שובע.
אם שרדתם את המימונה, כולל הזבח למחרת, תזמינו תור לקולונוסקופיה, בתוך שבוע. ההכנות לבדיקה עשויות לתת לכם חיים שפויים, לפחות עד לפסח הבא.
