אני יודעת שהשם יאיר נתניהו מעורר גירוד בקרב אי אלו אנשים. הוא פועל יוצא פיזי של נתניהו, ורק לא ביבי וזה. אבל השבוע, גבירותיי ורבותיי, מי ששנואי נפשו של נתניהו מכנים - הילד, שכבר בן 33 אגב, עשה מהלך בעבור מדינת ישראל. בין שנאהב את הסגנון ובין שלא.
מדוע? משום שהוא אמר בפרצוף של הנשיא עמנואל מקרון, לעיני כלל משתמשי הרשת, את האמת. האמת, כן, מוטב שתהיה כזו בתקופת דיס־אינפורמציה ודה־לגיטימציה. מי שתומך במדינה פלסטינית, מי שמוכן להעניק לגיטימציה לטרור, לתת לו פרס ולסכן את ביטחונה של מדינת ישראל ושל אזרחיה. כן – שילך להזדיין!
אנחנו חיים בתקופה שבה כדי ליצור אימפקט מוכרחים להיות פרובוקטיביים, לצערי הרב. אך אם אלה הם כללי המשחק (החלוץ היה הנשיא דונלד טראמפ עם ה"FUCK HIM" המפורסם לנתניהו, רק אזכיר), אז צריך להבין שיש מי שמלהטטים בהם נכון. וכך עשה נתניהו הבן.
הוא הרים לאבא, שאומנם צייץ שלא אהב את "הסגנון" ועשה וי ומיד מינף את "התקרית הדיפלומטית" של אותו היום לאירוע שבו ראש ממשלה ישראלי זוכה לבמה כדי להתריע נגד טרור, שחוזר ומסתמן בהיקפי ענק של תמיכה במדינה פלסטינית. כל במה עולמית בימינו, במצבנו ובכלל, היא אירוע קריטי.
הדברים של נתניהו האב צוטטו, ובשל כך ככל הנראה הוא זכה לשיחת הטלפון האישית עם מקרון - והיו לו שתי הזדמנויות נוספות (בציוץ "ההבהרה" ובשיחת הטלפון עצמה עם הנשיא הצרפתי) להניא את מקרון מההתלהבות שלו לפמפם שוב מסר חיובי על הקמת מדינה פלסטינית בכנס עולמי ענק ביוני.
עכשיו, מר מקרון היקר, למרות הקללה של יאיר נתניהו אליך, אני דווקא מבקשת לקרב אותך ולא להרחיק, ומציעה לך לעשות רילוקיישן למדינת ישראל למשך שנה. יודע מה, אפשרי שתגור פה גם חודש. הסאבלט עליי. עבודה יסודית עושים מהשטח, לא ככה? אני מזמינה אותך לבוא ולגור במדינה קטנה ומוקפת אויבים שפועלים להשמידה.
אני מזמינה אותך להתחבר לווריד דרך החדשות היומיות המחרידות שהקולגות שלי ואני משדרים פה מדי יום במדינה. אני מזמינה אותך להכיר מקרוב את השבר בעיניים של הורים ואחים של חטופים, של משפחות שכולות שאיבדו את הבנים והבנות שלהן כדי שנוכל להמשיך לנשום את האוויר של הבית שלנו; לספוג את ריח המוות ביישובי עוטף עזה שילוו אותך אל תוך הסיוטים שלך. זאת, כדי להעמיק ולהפנים מה הלך פה.
אני מזמינה אותך, אדוני נשיא צרפת המנומסת, להישאר יותר מחודש, לחיות איתנו פה בזמן פיגועים, להבין מה זו הישרדות במדינה שלנו, ולהפנים לעומק שמדינה פלסטינית היא גורם מאיים שעוד עלול לגרום לשבעה באוקטובר להיראות כמו אירוע קטן.
יש לך מספיק זמן לחזור בך מההחלטה, אחרת אתה ומנהיגים מנותקים כמוך תהיו חתומים על מרחץ הדמים שיהיה פה, והקללה של יאיר נתניהו תיראה לך ממעוף הציפור בכלל כמו ורד שהוגש לך למחשבה שנייה.
שואה ותקומה
כשהייתי בת עשר, נתבקשתי כמו כל תלמידי שכבתי להכין עבודה על השואה. הייתה הנחיה אחת בלבד: "שהקלסר יהיה בצבע שחור", ביקשה המורה אורה (אורה, המורה לתורה - כך כינינו אותה, זכור לי עד היום). גם בגיל צעיר חבריי לכיתה ואני הבנו שמדובר במשימה רצינית, ואותי בעיקר הטריד איך אני, כולי בת עשר, יכולה לספר על השואה. אני לא הייתי שם, ויש ניצולים שהיו שם.
כך הגיעה התשובה. בתיווך של אמא, דור שני לניצולי השואה, בשל הרגישות הנדרשת - התיישבתי לאחר צהריים שלא אשכח בחיי מול סבתא ז'וזה, אישה כה מיוחדת וטובת לב שגדלה בסובוטיצה שביוגוסלביה, ניצולת מחנות ההשמדה ברגן־בלזן וטרזיינשטאט, נערה שכל משפחתה נרצחה בשואה.
שמעתי לפרטי פרטים על הפריצה לבית, על ההובלה תחת איומי נשק לשערי הגיהינום, על טראומת הסלקציה, על ההרעבות שארכו שנים, על הקור המקפיא, על המחלות המחרידות שהכניעו רבים מרוב רעב, כולל את אמה, על ההתעללויות המיניות הקולקטיביות ועל ההתעללויות הנפשיות שנאלצו לעבור כדי לקבל מזון, על האח שנרצח בירייה כי הרים תפוח אדמה מהשלג כדי לשרוד ועל הריח שיצא מהארובות אחרי ששרפו את גופות היהודים.
זולגות לי דמעות על המקלדת כשאני משחזרת את הסיוטים של סבתא. אבל הבטחתי לה באותה שיחה שאספר, בכל הזדמנות, גם אחרי גיל 10. כך היא רצתה, שדורות קדימה לעולם לא ישכחו מה קרה שם באירופה. שנזכור שאם לא נשמור על המדינה שיש לנו, על עצמנו, ההיסטוריה תחזור על עצמה, כי אנטישמיות הובילה לרצח עם.
כשעלתה לבדה לארץ בשנת 1948 באונייה "קפלוס", חיזר אחרי סבתא גבר צעיר. פרטיזן יוגוסלבי, שבתחילת המלחמה זיהה את ממדי הסכנה, ובצעד אמיץ, לאחר שכשל בניסיונות לשכנע את הוריו לצאת ממקדוניה, ברח מביתו בגיל 17. עם הפרטיזנים של טיטו שרד ביערות, שחה בנהרות בזמן שירו עליו, לחם בנאצים במו ידיו והחליף זהויות. הוא היה מהאחוז הבודד ששרד ממקדוניה. קראו לו דניאל.
וכך, באותה האונייה שהעלתה את יהודי יוגוסלביה לישראל התאהבו שורדת השואה ז'וזה והפרטיזן דניאל. בזכות היכולת האדירה שלהם לקום מהשבר, לשאת מבט קדימה ולהקים חיים חדשים, זכיתי להיקרא עוד בחייו על שמו של איש עם אופי, ועם יכולת הישרדות ואלתור, שהצילה את חייו והובילה לחיי שלי.
סיפור ההישרדות של ז'וזה ודניאל זיכרונם לברכה, שדרכיהם הצטלבו לסיפור אהבה (הם נישאו אגב ביום ההיסטורי בשנת 1950 שבו ירד שלג בתל אביב, ובשל כך נאלצו לאסוף אנשים מהרחוב למניין, כי האורחים לא יכלו להגיע לחתונה), הוא סיפור אחד מני רבים של שורדי שואה, גיבורים ואנשי ברזל שלא נשברו.
אסור לנו לעולם להפסיק להפיץ את הזיכרונות שלהם, את האמת ההיסטורית, משום שמכחישי השואה מתרבים. תודה לך, סבתא ז'וזה היקרה, על ששיתפת אותי בסיפורך. תודה, סבא דניאל, על שהענקת לי את הכוחות לסמוך על האינסטינקטים של הבטן ולהיות אמיצה בחיים האלה.
אני שולחת לשניכם נשיקות עד השמיים. תודה לשורדי השואה היקרים על שהייתם העמודים האיתנים לבניית המדינה שלנו. אני מחבקת אתכם חזק. אתם אור ומופת.
Rothd10@gmail.com
