לילה קודר של 1990 נסגרו עליהם שערי אושוויץ. חומת ברלין נפלה, פולין נפתחה אך מטרופולין ההשמדה נותר עדיין בשיממונו. צוות קנדי שבא לצלם דוקומנטרי שכח את עצמו וננעל בין המשרפות. האנשים היו מבועתים. לילה באושוויץ? האם ההיסטוריה שולחת תזכורת? רק כוכב הסרט, קר כמו גדרות התיל בינואר, הרגיע אותם: "אל תדאגו, אני מכיר דרך אחרת לצאת מכאן".
בערב פסח 1944, ומבלי שיהיה מודע לתאריך, נתן רודולף ורבה פרשנות משלו לפסוק “שלח את עמי". כשבעולם השפוי הסבו יהודים אל שולחן הסדר, השאיר מאחוריו יותר מ־2,000 אנשי אס־אס, 200 כלבים רצחניים ושתי גדרות תיל מחושמלות, ופתח עם שותפו אלפרד וצלר במסע אל החופש. הם היו בין הבודדים שהצליחו לברוח מאושוויץ. הראשונים שהגיחו לספר לאנושות על זוועה שלא נודעה, להזהיר שתורם של יהודי הונגריה הגיע.
ורבה היה מפוכח מכדי להאמין שיצליח למנוע את ההשמדה. נקודת המוצא שלו הייתה מוסרית. הוא החליט להתייצב לצד האמת בשעותיה האיומות. הוא שאף לחבל במערכת ההונאה שאפשרה לנאצים לרצוח ללא כל התרסה, ללא כל התנגדות מצד הקורבנות. הרכבות הגיעו לרמפה, הצאן ירד ולא ידע שהוא הולך לטבח. רודולף ורבה בתעוזת נעורים בלתי נתפסת, קיבל על עצמו להיות המודיע. ההיסטוריה סחפה אותו מעבר למשימה שייעד לעצמו. באמצעותו שיגרה אזהרה, אותתה שהיא מסוגלת ללכת מעבר לאירוע המתרחש ולטלטל דורות שיבואו. הטרגדיה שתארוב לו לאחר אושוויץ הוכיחה זאת. 70 שנה נפקד מפנתיאון שורדי השואה הנערצים. ייתכן שזה קרה בגלל “יהירותו", כטענת גדול מבקריו פרופ' יהודה באואר, שאמר עם זה שיש לציין בספרי ההיסטוריה את גבורתו. רודולף ורבה התעקש שלא לשחרר מילים גדולות שימחקו פחדים ויעלימו ספקות. לא קל היה להדהד בישראל את עדותו.
מעולם לא הסתפק בדיווח על בריחתו. הוא הגיש סיפור שבו הרשעים היו הנאצים אך גם לאחרים לא היה לדעתו במה להתגאות. הוא התעקש לחבוט גם במנהיגי היהודים באותה תקופה, במיוחד בד"ר ישראל קסטנר, ראש ועד ההצלה בבודפשט. כ־50 שנה לאחר המלחמה פגשה אותו החוקרת רות לין במשרדו באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבקנדה. חשבה שישמח לספר לישראלית את סיפורו, אך מצאה גחלים לוחשות. הפרופ' מהפקולטה לפרמקולוגיה קיבל את פניה בקרירות מופגנת, שלא לומר בעוינות. הטיח בה שאין הוא מעוניין לפגוש מישהי מהמדינה ה"קסטנרית" שבה כונו הוא וחבריו “סבונים". פרופ' לין נדהמה ובמשך לילה אחד ובנשימה אחת בלעה את ספרו שנתן לה. לאחר ששבה לארץ דאגה שיקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.
"אמן הבריחה - רודולף ורבה, האיש שברח מאושוויץ כדי להזהיר את העולם" (כנרת, זמורה מוציאים לאור) עושה צדק עם מי שראה את ים המוות אך לא איבד את תאוות החיים. "אני משוכנע שרודולף ורבה ראוי לעמוד לצד אנה פרנק, אוסקר שינדלר ופרימו לוי", כתב מחברו ג'ונתן פרידלנד, בעל טור ב"גרדיאן" הבריטי ומנחה תוכנית היסטוריה ב־BBC. ולטר רוזנברג, לימים רודולף ורבה, נולד ב־11 בספטמבר 1924 בטופולצ'אני שבמערב סלובקיה. מרגע שהמיילדת הניחה אותו בזרועותיה, התמוגגה אמו אילונה (הלנה). היה ברור לה שהביאה כוכב לעולם. ולטר היה חכם משלושת אחיו שנולדו לאביו אליאס מנישואים קודמים.
בעקבות חוקי נירנברג גורשו יהודים מהתיכון וספרי הלימוד נלקחו מהם. אבל הוא לא נכנע לבורות. מי שיהיה פרופ' לביוכימיה לימד את עצמו כימיה מספר שהחביא חברו. גבותיו העבותות, שערו המלא, חיוכו הפראי ונוכחותו הסוחפת מוססו כל אדישות כלפיו. תבונתו בהקה וחבריו הוקסמו. ילדה אחת בת 13, גרטה סימונובה, הופנטה. הוריה מינו אותו למורה הפרטי שלה, אבל היא רצתה אותו כמורה לחיים. פעם קבעו לדייט אך בכובע הפומפונים שחבשה נראתה לו ילדותית מדי והוא שב על עקבותיו. כשהיה בן 17 קרע את הטלאי הצהוב משרוולו ועזב את הבית כדי להגיע לאנגליה. אמו ניסתה למנוע זאת ממנו אך לבסוף נכנעה ושיתפה פעולה. הוא נתפס, נשלח למחנה נובקי שבצ'כוסלובקיה, ברח, נתפס שוב ונשלח למיידנק. ב־30 ביוני 1942 נחת במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. על זרועו נצרב שמו החדש: 44070.
במבט ראשון אושוויץ נראה מקום סביר בהחלט. מבנים עם כמה קומות ולא צריפים רעועים כמו במיידנק. שבילים מרוצפים ולא דרכי עפר וסחי כמו בנובקי. וביניהם נבט ירוק עז. עצים ושיחים לרוב. השערים נשאו כתובת פשוטה: Arbeit Macht Frei. מי יכול שלא להסכים שהעבודה משחררת? אם עבודה היא מה שעושים פה - מצבו טוב. הוא צעיר, הוא בכושר, הוא ישרוד. השעה הייתה 9 בערב, והוא חש שהמחנה מחבק אותו. מהר מאוד הבין שזה חיבוק מוות. כשראה איך מעמיסים 200 גופות על עגלה, שאל: "מה זה?". האסירים שעמדו לידו השיבו. "זה הקציר היומי". כשיצא לראשונה לעבודות מחוץ למחנה, הכתה בו המחשבה שעליו לקום ולברוח. אבל כשעלה פעם לאחת הקומות הגבוהות, ראה שהסביבה מחוץ למחנה מוקפת מעגל של מגדלי שמירה. תקוותו הבוסרית נעלמה באחת.
הוא העמיס על כתפיו שקי מלט, עיקם ברזלים שנועדו לבנייה, צבע מגלשיים ליחידות הוורמכט. ואז הועבר ל"קנדה", האלדורדו של אושוויץ. לקנדה הובאו החפצים האישיים שנלקחו מהאסירים החדשים. בגדים מוינו, תפרים נפרמו כדי למצוא חפצים יקרים. צליל השאלה "האם יש אולי משהו בעל ערך?" בגרמנית דמה ל"קנדה" ומכאן שם היחידה הזאת. ולטר שימש פרד־משא ופינה מהקרונות את מיטלטלי המגורשים. כשבכל יד שתי מזוודות, תמרן בין בעיטות מגפי העור השחורים לבין חבטות אלות כבדות כדי להניח את מטענו במחסני המיון ולחזור בסערה אל הקרונות. עובדי פינוי בני מזל הצליחו לשים יד על קופסאות סרדינים, נקניקים, פירות יבשים שנשרו ממגורשים מבוהלים. מי שנתפסו כששללם תחת בגדיהם נענשו קשות. לאסירים הותר להשתמש רק בנעלי הבאים, מה שייצר אופנה ביזארית ייחודית לאושוויץ: אנשים במדי פסים עם נעלי עור תנין לרגליהם.
ולטר רוזנברג דאג לעורו אבל לא רק לו. עליו ליידע עולם ומלואו על מוראות אושוויץ. הוא התחיל לאסוף נתונים שימגרו את אי־הידע. כתלמיד מבריק של מדעי הטבע לא חיפש את ההבחנות האנושיות אלא את העובדות, את המספרים. מספר הרכבות, מספר הקרונות בכל אחת, מספר הנוסעים, נקודות המוצא. הוא פיתח שיטת חשיבה שתשמר את הידע. בכל יום היה משנן לעצמו את שכבר ידע ומוסיף רצועת מידע עדכנית שליקט. וחוזר ומשנן הכל למחרת. כך הבטיח שלא יחמיץ פרט, שתישמר במוחו רעננות המידע. הנאצים עזרו לו לזכור. המספור העקבי של הבאים והצבע שניתן לכל מדינה היו תפורים על מדי הפסים.
"הוא ראה הן את סדר הגודל של הפתרון הסופי והן את פרטיו האינטימיים", כתב ג'ונתן פרידלנד. הוא למד להסתדר עם המתמטיקה של המוות. לחשב את מספר היורדים מהרכבת, את אורך התור ליד צריף המקלחת המפוברק, את מספר האמהות היורדות עם ילדיהן במדרגות שבהן כבר לא יעלו. נחישותו גברה. הוא חייב לצאת מכאן. שותפו לבריחה היה אלפרד וצלר, מבוגר ממנו בשש שנים. פרד היה בן עירו ומנהלו בעבודות הרישום בבית המתים. מתוקף תפקידו החדש ולטר יכול היה לנוע במחנה, להביט אל הקרביים של מערך ההשמדה. וכל הזמן לצבור נתונים. כולו היה אז בן 19. וגם במהומת אושוויץ זכר גופו את העובדה הזאת.
קראו לה אליצ'יה מונק, והיא הגיעה עם טרנספורט המשפחות. הוא התחיל לזרוק לה מילים חוצות תיל ולא ידע שזה קשר ללא סיכוי. המשפחות יהיו הראשונות שיושמדו בגז. כשהתקרב המועד, הועברו לצד של ולטר. הוא היה מאושר. עד אז חיזר מרחוק, עתה עמד לידה, הריח את ריחה, אפילו נשיקה ראשונה הצליחו להגניב. את הלילה שלפני ה"ציקלון" עשו בחדר שינה קטן שהופרד מאורוות הצריפים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה שכב עם אישה. הוא היה מגושם, הססני, חרד. אליצ'יה הטובה עודדה אותו. עם שחר הגיעו המשאיות. המשפחות עלו בדממת מוות. אליצ'יה הספיקה ללחוש לו שעוד ייפגשו פעם. "זה יהיה נהדר...", ולאחר היסוס הוסיפה: "ואם לא, אז זה היה נהדר...".
בראשית אביב 1944 התחילו להניח באושוויץ קו רכבת חדש, אקספרס למשרפות. לוולטר נודע על כך במקרה. בשפת המחנה כונו המשלוחים על פי שימורי המזון שהביאו הנוסעים ממדינותיהם. יהודי יוון היו "חלווה וזיתים", ההולנדים היו "גבינות", והצרפתים "סרדינים". עתה שמע משומר שיכור שהוא ממתין בשקיקה ל"סלאמי ההונגרי". הבריחה הייתה להכרח, לאילוץ גורלי. פרד, שאיבד את אביו ואחיו, הסכים איתו מיד.
הייתה להם תוכנית, והיא נשענה על הנחת יסוד פשוטה ונועזת: אושוויץ כלל מחנה פנימי ומחנה חיצוני. בלילה הושבת המחנה החיצוני על שומריו, כי האסירים הוחזקו בפנימי, כלואים מאחורי שתי גדרות תיל חשמליות ומשמר זקיפים. ביום איישו רק את הטבעת החיצונית, כי האסירים הועסקו בעבודות כפייה למרגלות מגדלי השמירה. הנוהל השתנה רק כשנעדר אסיר והיה חשש שניסה להימלט. אז המשיכו השומרים לעמוד גם בלילה בטבעת החיצונית. אם לא נתפס בתוך 72 שעות (שלושה ימים), סימן שהצליח לברוח, הטבעת החיצונית שוב פונתה בלילה מזקיפיה, האבטחה שבה והצטמצמה למחנה הפנימי, שרביט החיפוש עבר לאס־אס, מעבר לאושוויץ.
ולטר ופרד החליטו לתמרן את דרכם למחנה החיצוני, להסתתר שם במחבוא שיוכן מראש, להמתין שלושה ימים ולילות, ורק כשישתכנעו שהאס־אס חדל מחיפושיו והמחנה החיצוני פונה משומריו, יגיחו בלילה ממחבואם. ארבעה אסירים אחרים התחילו לחפש מחבוא לשניים. הם גילו טריטוריה חדשה שתיקרא "מקסיקו", ובה התחילו לבנות מחנה שיקלוט את מגורשי הונגריה. השטח היה זרוע לוחות עץ להקמת צריפים, והיה בו מכתש, שנפער כנראה מנפילת פגז. במהירות התחילו לרפד אותו, לכסות אותו בקרשים ובמשקופי דלתות. השליכו לתוכו כמה שמיכות, פיזרו סביבו "מחורקה", טבק רוסי ספוג בנזין שישבש את יכולתם של כלבי הגישוש להריח אותם.
הם עשו ניסוי. קצין רוסי השתלשל פנימה וכוסה בלוחות העץ. כשהבחינו במחנה בהיעדרו הופעלה אזעקה, קבוצת חיפוש חמושה בכלבים מגזע רועה גרמני יצאה למצוד. הכלבים פחדו להתקרב לערימת הקורות. כעבור שלושה ימים נשמעה הצפירה שהודיעה על הפסקת הסריקות במחנה החיצוני. הניסוי הצליח. חמש פעמים ניסו ולטר ופרד לצאת לדרך, חמש פעמים מקריות עיוורת עצרה אותם. הפעם השישית הייתה בערב ליל הסדר, 7.4.1944. שני חברים המתינו להם. כשנדו בראשם שהכל נקי ואפשר לצאת לדרך, ולטר ופרד טיפסו לפסגת ערימת הקורות, מצאו את הפתח ובזה אחר זה צנחו פנימה.
ולטר שלף מיד את ערימת הטבק הרוסי שהוספג בבנזין, דחס אותו לרווחים שבין העצים ונשף עליו בעדינות כדי שיתייבש במהירות. בשש בערב, כשבמקומות אחרים שרו "מה נשתנה", שמעה אושוויץ את צווחת הסירנה. הם הבינו שהגרמנים הבחינו בהיעדרותם, שניתן האות לראשית הציד. הם שכבו קפואים, סכרו את פיותיהם ברצועת פלנל כדי שהתעטשות מקרית או שיעול בודד לא יסגירו אותם. לפתע שמעו מגפיים מטפסים על הקורות, הרודפים התקרבו והלכו, הכלבים לא פיגרו אחריהם. גירדו, לא דילגו על קורה, רחרחו, התנשפו - הסתלקו עם אדוניהם. המחורקה לא אכזבה גם הפעם. כל אותו לילה שמעו צעדים ונביחות. מתקרבים ומתרחקים. גופם התאבן. הם מתו להתכופף, להתמתח אך לא העזו. שמא תזוז קורה ותבגוד בהם. שינה טרופה הולידה ביעותים. חיו מלחם, קצת מרגרינה ובקבוק קפה שהחביאו מבעוד מועד. הלחץ חיסל כל רצון לבלוס.
בוקר אחד החליטו שני גרמנים לבדוק את ערימת העצים. הם טיפסו והתחילו לפנות את הקורות. שכבה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, ולטר ופרד ראו מעליהם את סוליותיהם. ואז התלקחה מהומה בקצה אחר של המחנה והם צעקו: "תפסו אותם, נרוץ לשם". ביום השלישי, ב־18:30 בדיוק, שמעו את הכריזה הגואלת: "לחסל את השרשרת החיצונית של עמדות השומרים". הם ניסו לצאת אבל לא הצליחו. ערימת הקורות סירבה להיכנע ללחיצותיהם מלמטה. האם מחבואם עומד להפוך לקברם? לבסוף הניעו קורה ממקומה ועוד אחת. לולא הגרמנים שהזיזו קרשים כשכמעט צדו אותם, היו מתים שם למטה.
הם הגיחו לחשיכה. רק לאחר שחצו את מה שכונה "אזור האינטרסים של אושוויץ", יכלו לומר לעצמם את אשר חלמו זה חודשים: "ברחנו מאושוויץ". ללא מסמכים, ללא מפה, ללא מצפן, פנו דרומה לכיוון סלובקיה. הלכו בלילה וביום ישנו ביער. נתקלו בקצין גסטאפו ששלף אקדח אך משום מה לא לחץ על ההדק, חמקו מאש משמר גרמני, נתקלו בנוער נאצי חוגג, קיבלו לחם ותפוחי אדמה מפולנייה רחמנייה, פגשו רועת עיזים שחיברה אותם למורה דרך שלקח אותם לגבול, הצביע דרומה ואמר: "זאת סלובקיה". זה היה סוף מסע חתחתים של 130 ק"מ שהביא אותם לז'ילינה.
בסלובקיה עדיין הותרה אז פעילות יהודית מוגבלת, והם מצאו את דרכם אל "מועצת היהודים", היודנראט. פגשו נציגים שתחילה ביקשו לבדוק אם הם באמת הם. הספק הוסר לאחר ששמותיהם הופיעו ברשימות הטרנספורטים שנשמרו בקהילה. ראיינו אותם בנפרד. שאיש לא יטען שהאחד הושפע מדברי האחר. אוסקר קרסננסקי, מראשי הקהילה, שמע וכתב הכל בקצרנות. ולטר צייר מפה של אושוויץ 1, את החלק המרכזי הפנימי של המחנה, את בירקנאו, את אושוויץ 2, את הרמפה, את תחנות המוות, את ארבע המשרפות. 48 שעות דיברו כמבול. כשנשמתם עולה על גדותיה. הם סיפקו לראשונה פירוט אמין על ההמתה בגז.
תיארו את הרמפה, את הסלקציה, את התנורים, את הקעקועים, את הצריפים, את התלייה, את המכות ואת הרעב. הם גיבו הכל במספרים, באומדנים, במועדים. אף שחיפשו, לא מצאו נציגי הקהילה סתירות בעדויותיהם. אבל השיח היה בירוקרטי, קשוח, ללא חום, ללא חמלה. זיכרונו הפנומנלי לא בגד בוולטר, הוא השיב בקלות על השאלות, אך ליבו רתח. לאחר יומיים זיקק קרסננסקי את העדות למסמך של 32 עמודים בסלובקית, אבל מהמסמך זעקו המילים שלא נאמרו בו. שום התייחסות לקטסטרופה המתבשלת: הסכנה הברורה והמיידית לקיומם של יהודי הונגריה. אומנם דיברו על כך בנוכחות אוסקר ניומן, נשיא המועצה. תיארו בפניו את הבנייה המואצת של מסילת הברזל, ציטטו את הגרמנים שהמתינו ל"סלאמי ההונגרי". אבל כשנגע הטקסט בתוכנית להרחיב את המחנה לשטח "מקסיקו", לא נאמר שזה נועד להכיל את יהודי הונגריה. מדוע כך התגלגלו הדברים?
ולטר דרש לשלב את האזהרה בטקסט, אך קרסננסקי הדף. כדי שהכתוב לא יאבד את אמינותו, כך טען, יש לעסוק רק ברציחות שכבר התרחשו. לא נבואות ולא תחזיות. רק עובדות. את שיחות ה"סלאמי ההונגרי" סיווג כספקולציות, כשמועות בלבד. כדוקטורנטים שמגינים על תזה, נדרשו להגן על הדוח שלהם. עד שוולטר איבד את זה. "שם, ברגע זה, הם זורקים אנשים לתוך האש", געש, "אתם חייבים לעשות משהו ומיד". פרד, כך כותב פרידלנד בספרו, ניסה להרגיע אותו אך הוא לא נרגע "אתה, ואתה, ואתה", הצביע על הנוכחים, "כולכם תגמרו בתאי הגזים אם לא ייעשה משהו". פרד ניסה שוב לפייס. לבסוף ולטר כבה וצנח שמוט כתפיים אל כיסאו. אף שלא הסכים עם ולטר, הבין קרסננסקי שהדוח לא ירחיק לכת בסלובקית ותרגם אותו לגרמנית. שני הבורחים חששו שלא ירחיקו לכת תחת שמותיהם המקוריים. הם צוידו במסמכים שמוכיחים שלושה דורות לאחור שמוצאם ארי. פרד היה ליוזף לאניק ו־ולטר לרודולף (רודי) ורבה. את שמו החדש יאמץ לתמיד.
עם שמותיהם החדשים הגיעו ההוכחות לאמינות אזהרותיהם. עוד שני בורחים מאושוויץ דיווחו שהמשלוחים מהונגריה התחילו להגיע. הראשון כבר ב־15 במאי, כחודש לאחר שוורבה ו־וצלר נמלטו. להערכת צ'סלב מודרוביץ' וארנסט רוזין, כ־15 אלף יהודים נחתו במחנה מדי יום ביומו. קרסננסקי סיכם את עדויותיהם בשבעה דפים שהוסיף לטקסט. דוח אושוויץ התחיל להתפתל בנתיבי הבירוקרטיה העולמית. הגיע לאיש קשר בנציגות רומניה בברן. זה העביר לאיש עסקים מטרנסילבניה שנקרא פעם גיורגי מנדל. עתה היה לג'ורג' מנטלו, המזכיר הראשון של אל סלבדור בז'נווה. מהכתוב הבין שמשפחתו המורחבת מהונגריה כבר גורשה, מה שגרם לו להתגייס מיד. הוא בנה תקציר של חמישה עמודים באנגלית ומסר אותם לוולטר גארט, כתב סוכנות Exchange Telegraph בציריך. בליל 23.6.1944, לראשונה על פי עדות מהמחנה, נחשפה האימה.
"דיווח דרמטי אודות אחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה האנושית שחושף איך 1,715,000 הושמדו למוות במחנה אושוויץ־בירקנאו. הדיווח הגיע משני יהודים שברחו מבירקנאו ונכונותו אושרה. מתחילת יוני 1943, 90% מהיהודים שהגיעו נרצחו באמצעות גז. שלושה תאי גזים, ארבע משרפות בירקנאו־אושוויץ. כל משרפה אלפיים גופות ביום". ורבה־וצלר הגשימו את משימתם. העולם התחיל להיחשף לרצח העם שביצעו הנאצים. אזהרתם שכליה מרחפת מעל ראשם של יהודי הונגריה הייתה למציאות. עבור יהודי הונגריה, למרבה הכאב, זה היה מאוחר מדי. הרכבת כבר יצאה מהתחנה והמשיכה לגיהינום.
כ־600 אלף יהודים, רובם מערי השדה, נרצחו בין מאי ליולי 1944. גירוש יהודי בודפשט נדחה לאחר שרוזוולט איים: "כל מי שאחראי לפשעים (הגירושים לאושוויץ) האלה יטופל". אבל לאחר שהגרמנים סילקו את העוצר מיקלוש הורטי, אנשי "צלב החץ" רצחו עשרות אלפים מיהודי הבירה. ועדיין הדוח הבטיח את חייהם של 200 אלף. כשבוע לאחר שפורסם אצל גארט נשלח הדוח לג'ון מקלוי, עוזר שר המלחמה של ארה"ב. מקלוי היה אחראי להחלטות הממשל בנוגע להתערבות באירופה. למסמך שקיבל צורפה בקשה להפציץ קטעים ממסילות הברזל לאושוויץ. מקלוי בדק והורה לעוזרו לדחות את הבקשה "משום שפעולה אווירית אינה מעשית, ויש סבירות נמוכה שתביא תועלת". רוזוולט עצמו חשש מצילומי מטוסים אמריקאיים מחסלים יהודים במחנה או בדרך אליו.
את הדרישה להפציץ את המסילות הפנו חיים ויצמן (נשיא ההסתדרות הציונית) ומשה שרתוק (ראש המחלקה המדינית בסוכנות) גם לאנתוני אידן שר החוץ של בריטניה. צ'ר'ציל אישר כהרף עין: "תוציא כל מה שאתה יכול מחיל האוויר ותפעיל אותי אם יש צורך", הורה לו. אבל ההוראה נבלמה אצל השר הממונה על חיל האוויר. חוסר האונים של בעלות הברית אכזב עמוקות את ורבה. אבל לא רוזוולט ולא צ'רצ'יל היו קהל היעד שלו. את דיווחו כיוון למנהיגי היהודים בבודפשט. הבולט שבהם היה ד"ר קסטנר. כשרודי הגיע לסלובקיה, היה קסטנר במו"מ עם אייכמן על מה שכונה "סחורה תמורת דם": מזומן או טובין למען חיי יהודים. אף שקיבל את הדוח החליט קסטנר לשמור אותו לעצמו פן יפגע במגעים שניהל.
"הנאצים רצו את השתיקה של קסטנר", כותב ג'ונתן פרידלנד, "וקיבלו אותה". הוא לא הזהיר את היהודים שעליהם לנוס על נפשם, לא גילה להם שבקצה המסילה ממתינה המשרפה. הוא נתן לאייכמן ולאס־אס את הדבר היחיד שנחשב חיוני בעיניהם: סדר ושקט כדי לממש את תוכניתם הנפשעת. את הצורך הזה של הגרמנים זיהה ולטר רוזנברג בן ה־17 בלילותיו הארוכים על הרמפה באושוויץ. על ההתעלמות מזה לא יסלח רודולף ורבה לקסטנר. המלחמה התחילה לדעוך, הצבא האדום סגר ממזרח, אך רודי עדיין התעקש להזהיר את יהודי הונגריה. הוא ירד ממחבואו בהרים, נסע לברטיסלבה, פגש חבר, ביקש שיעזור לו להתקין העתקים בסלובקית ובהונגרית למסמך שלו. החבר נענה וגם הציע שיפגוש מישהי. גם היא מטרנובה עירו, גם היא חיה בחסות מסמכים אריים.
הם קבעו על גדת הדנובה. היא המתינה והוא התקדם בצעד לא קל. כשהתקרב מצא את נערת הפומפונים. זאת שפעם נמנע מלפגוש משום שנראתה ילדותית מדי. כעת לא הפנה גב לגרטה סידונובה. השמש זרחה עליהם, והם שמעו את נגינת הנהר בתנועתו. שפתיו חייכו, אך מעיניו ניבט הייאוש. כשחיבקה אותו, חשה את גופו מתאבן. היא הציעה שישחו, שיניח לדנובה להפשיר אותו. כשפשט את חולצתו, ראתה חמש ספרות כחולות על זרועו: 44070. "מה פתאום עשית קעקועים?", ברחו לה מילותיה. על פניו התפשט חיוך מוזר: "את חושבת שהייתי בבית הבראה?". הם ישבו תחת עץ והוא סיפר לה. אחר כך שלף מתיקו כמה דפים, אמר שזה "דוח אושוויץ" וביקש ממנה להדפיס כמה העתקים. "חיוני שנעביר אותם להונגריה", אמר ונפרד. בקיץ 1944 פלשו הנאצים לסלובקיה. רודי הצטרף למחתרת ונשבע אמונים לממשלת צ'כוסלובקיה שגלתה בלונדון. הוא השתתף בקרבות נגד האס־אס, השמיד נתיבי תחבורה של האויב ואיבד חברים. כשהסובייטים נכנסו לסלובקיה, נשלח להתאושש. הוא התכוון לשוב לשדה הקרב, אך כשהיה בבית החולים הסתיימה המלחמה.
בתום המלחמה שבה הדמוקרטיה לסלובקיה. לא לזמן רב, ב־1948 ירד גם עליה מסך הברזל. על פיגור של שלוש שנים בלימודיו התגבר רודולף ורבה בחמישה חודשים. אחריהם התקבל לחוג להנדסה כימית באוניברסיטת פראג.נראה היה שהחיים נחים מזעפם. לא ממש. בשולי תודעתו משרפות אושוויץ עדיין העלו עשן. אומנם היה עם גרטה - עתה סטודנטית לרפואה - אומנם נפגשו בחדרו הסטודנטיאלי, אך מעשי האהבה שלהם היו מנוכרים. הוא האשים שהיא חסרת תשוקה, היא גילתה אצלו סימנים של אלימות. באחת מחופשותיהם עזב אותה כדי לבלות עם וצלר, מורדוביץ' ורוזין, אחיו מאושוויץ.
ובלחץ אמו בכל זאת התחתנו. כשהכלה בכחול ולא בלבן, באו לעירייה ולא לבית הכנסת. וצלר היה אחד העדים והם נשבעו אמונים בסלובקית, לא בעברית. אגם האלכוהול במסיבה אחר כך לא הטביע את הכאב הסמוי. הוא השתכר וניסה לנשק את חברתה הטובה ביותר של כלתו הטרייה. בין האורחים היו גם חבריו משם. צ'סלב מורדוביץ' הביא שני רובים שהגברים פירקו והרכיבו. חתונה גרוטסקית הולידה נישואי תופת. לא פעם מצאה אותו בודד מול בקבוק הוודקה. היטלטל בהתקפי זעם ולא רק בביתו. האשים את חבריו למעבדה שהם גונבים ממנו כלים חיוניים לניסויים שלו. ההסבר המיידי המתקבל על הדעת היה שאושוויץ עשתה אותו פרנואידי. אך היא שאלה את עצמה אם לא קרה ההפך, אולי שרד את התופת משום שהיה פרנואיד מלידה. אביב 1952 הביא פסק זמן של אושר. לעולמם המיוסר הגיחה תינוקת שחורת שיער עם אף קטן ועיניים גדולות. כשראה אותה, חש אביה את הדבש זורם בעורקיו.
רודי: "גרטי, לו מישהו היה אומר לי באושוויץ שבתוך עשר שנים אהיה אבא לתינוקת עדינה שכזאת, לא הייתי מאמין לו. והנה היא פה, הבת שלנו".
גרטה: "איך נקרא לה?".
רודי: "נקרא לה הלנה על שם אמי וגם כי תהיה יפה כמו הלנה מטרויה".
כעבור שנתיים נולדה תינוקת חדשה. לבנת עור, זהובת שיער. הם קראו לה זוזנה אבל תמיד תהיה זוזקה. היה נראה שהתגבשו למשפחה. עם חיים מקצועיים מסעירים. היא רופאה, מומחית לפיזיולוגיה של מערכת העצבים, הוא דוקטורנט שמתמחה בביוכימיה של המוח. אבל אושוויץ עדיין ארב שם. ב־1954, תשע שנים לאחר המלחמה, בצ'כוסלובקיה הקומוניסטית עדיין היה קיצוב במזון. גרטה שמרה את מנת הביצים של בנותיה כדי להפתיען עם פנקייקים לארוחת הבוקר. אבל כשפתחה את המקרר, גילתה שנעלמו הביצים כי בעלה הכין אותן לעצמו. שנים אחר כך תבין שאושוויץ לימדה את אסיריה לקחת אוכל בכל מקום שמוצאים אותו.
היה יוצא עם חבריו ללילות של וודקה ושל נשים, היה שב מבושם לבית דחוס שינה, מעיר את הבנות, משתולל איתן עד כלות, קורס למיטתו ומשאיר את אשתו עם מהומת אלוהים ועם ילדות שמתקשות להתעורר בבוקר. היא ביקשה להתגרש, אך הוא סירב להיפרד מהקטנות. החליטו לנסות פרידה. אלא שבמצוקת הדיור בצ'כוסלובקיה נאלצו להישאר תחת אותו גג. היא בחדר השינה עם הבנות, הוא בסלון עם שותפות אקראיות לסקס קולני. לאחר שהמפלגה לא מצאה דופי בעברו, מונה לוועד הפעולה של האוניברסיטה. באחד הימים התבקש לסלק סטודנטים עם עבר "בורגני" ולפנות מקום לבני העמלים. הוא סירב, טען שזאת אפליה. כשנאמר לו שזאת "הוראה מלמעלה", השיב: "גם הנאצים השתמשו בטענה הזאת". הוא פוטר מהוועדה וכשהיה לד"ר לא קיבל עבודה. האנטישמיות הפגינה נוכחות והוא חש בזה. בעצרות זיכרון למלחמה דיברו על גבורת הקומוניסטים, על ההתנגדות הצ'כית ואף מילה על היהודים או על אושוויץ. ד"ר רודולף ורבה הרגיש שהוא חייב לברוח. שוב.
ב־1958 הוזמן לכינוס בווינה. עתה גרו הגרושים בדירות נפרדות, וערב הנסיעה הביא את צעצועי הבנות לגרטה. סיפר שהוא נוסע לעבוד שנה במוסקבה אבל היא חשדה. במקום עבודתו נאמר לה שהוזמן לכינוס של ארבעה ימים בבירת אוסטריה. אז למה הפקיד אצלה את הצעצועים? היא הבינה שהוא מתכנן לברוח. אבל גם היא זממה לברוח. באותם ימים רקמה סיפור אהבה עם סידני הילטון, מדען בריטי שנהג לבקר בפראג. כגרושתו של מי שברח למערב תהיה נתונה לפיקוח חמור ולא תוכל לצאת ללונדון לאהובה. בידיה הייתה הזמנה לכינוס בפולין וסביבה בנתה תוכנית מילוט משלה. על פי הוויזה, יכלה לחזור לצ'כוסלובקיה מכל מדינה באירופה. היא תצא לפולין, תחזור ברגל דרך הרי הענקים, תאסוף את הבנות, תחזור עימן ברגל לפולין, תייצר להן בעצמה מסמכים מזויפים ושלושתן ימריאו לקופנהגן. וכך זה קרה. גרטה ורודי - כל אחד לחוד - ברחו באותו יום מגן העדן הסוציאליסטי כדי לפתוח בחיים חדשים במחוזות "החזירות הקפיטליסטית".
רודולף ורבה המשיך מווינה לישראל. "ולא מטעמים ציוניים", מדגיש ג'ונתן פרידלנד. הוא ראה בארץ מקפצה שתנחית אותו במערב. לא אהב את ישראל. מצא שהיא שבטית מדי. דיבורים רמים על אחדות אך כל אחד לעצמו. גרמנים, הונגרים, רומנים וממש לא התחשק לו להיות מתויג כיהודי מסלובקיה. אבל כואב מזה: הוא ראה אנשים שכשלו במבחן השואה מחליקים לכורסאות השלטון. בית המשפט העליון קיבל את טענת קסטנר, שהאמין בתום לב שהוא מתאמץ להציל רבים. רז'ה קסטנר נרצח כשנה לפני פסיקת העליון, אך המחלוקת עדיין שיסעה מדינה בת 10. כשנתיים שהה בארץ. עבד במכון ויצמן בלי להותיר עקבות. כשנודע לו שגרושתו ובנותיו בלונדון, יצא אף הוא לשם.
הוא עבד באגף הנוירו־פסיכיאטרי של המועצה למחקר רפואי. ניסה לבדוק מה קורה לרקמת תא כשהיצור המארח אותו נתון בלחץ, במצב של פחד קיצוני. האם המדע חידד את אימתו, את פחדיו? בניסוייו עשה סלקציה לחולדות וערף ראשם של עכברים. האם ארגן סוג של אושוויץ למושאי מחקרו? גרטה התחתנה עם סידני הילטון שהכירה בפראג, והוא היה אב חורג לבנותיה. כדי לנקום בו יצא רודי עם גרושתו בת'. האשים את גרטה שניסתה לגרום לגירושו מבריטניה, והיא פנתה לעורכת דין לענייני אישות. 20 שנה קודם לכן הפיקה בלאנש לוקאס עבור העיתונאי גארט את התרגום האנגלי לדוח ורבה־וצלר. עתה הפיקה לגרטה צו המזכה אותה במשמורת מלאה על בנותיה. רודי התדרדר גם בעבודה, כתמיד בחר לברוח.
בגלל עברו במדינה קומוניסטית נחסמה כניסתו לארצות הברית. אבל שני חוקרים בעלי עבר אדום הנחיתו אותו באוניברסיטת קולומביה הבריטית בוונקובר. קנדה המדינה הייתה שיפור ניכר לעומת "קנדה" של אושוויץ. כשנה לאחר שקיבל אזרחות קנדית גם ארצות הברית נעתרה לו. פרופ' ורבה מונה למרצה אורח בהרווארד. בבוסטון פגש את מי שתהיה אהבתו האחרונה. רובין ליפסון הייתה בת 24, צעירה ממנו ב־30 שנה כמעט. מהממת. התפרנסה מנהיגת משאית של מעצמת הגרבונים L'eggs. החברה ארזה את מוצריה בביצי פלסטיק ונהגות בלבוש קמצני הפיצו אותם. את הדייט הראשון שלהם חגגו באופרה "מלחמה ושלום". הם התחתנו, הוא נהג בה ברוך, קרא לה "רובצ'יק" ושכנע אותה לא להביא ילדים לעולם. הסביר ששרד את השואה גם משום שלא היו לו ילדים. טען שנוכחותן של הלנה וזוזה מחלישה אותו, עושה אותו פגיע יותר.
עם השנים בכורתו הייתה באמת ל"הלנה מטרויה". מסה של שיער שופע ומתולתל, עיניים נוצצות וחיוך חסר מעצורים. אבל כשנגעה בשנות ה־20 התדרדרו יחסיה עם אביה. תקשורתם התדלדלה עד שהתנתקה. שורה של טענות העלה נגדה. היעדר תודתה הנרגשת לצ'ק ששלח ליום הולדתה הייתה אחת מהן. כשהוסמכה לרופאה היה האחרון לדעת. כפמיניסטית נחרצת ראתה באביה שוביניסט מושבע. אבל ייתכן שאלה היו רק התכתשויות סרק. עובדות שטחיות שהסתירו אמת עמוקה יותר. לא רק פיזית דמתה הלנה לאביה. גם בה קינן דחף בלתי נכבש להציל עולם. כשהביט בה ראה את טעויותיו. בחן את בחירותיה וידע מה המחירים שהיא עומדת לשלם עליהן. ניסה לחלץ אותה מהטוטאליות שהוריש לה. אבל כאותו ולטר רוזנברג שהצליח לברוח מאושוויץ ידעה גם הלנה להינעל על מטרתה.
כשעמדה לצאת לפפואה גיניאה החדשה יצא מדעתו. היא טענה שעליה להמשיך שם את מחקרה ברפואה טרופית ולעזור לאנשים מוכי מלריה. הוא חזה טרגדיה בהתהוותה וכדרכו הזהיר במילים בוטות. "את לא אדם מספיק חזק, עוד תחזרי בארון", כתב לה. אבל היא התעלמה והמריאה אל האוקיינוס השקט. עבדה בכפר קטן יאגוס והתאהבה בג'ים. אבל לג'ים הייתה אישה באוסטרליה והוא עמד לחזור אליה. "אני מתנדנדת בין ייאוש תהומי לאופוריה", כתבה לאחותה, "עד יום ראשון אחר הצהריים אני מצפה להגיע לתחתית התחתיות". ביום ראשון, 9 במאי 1982, כשבועיים לפני יום הולדתה ה־30, לא הייתה עוד. הלנה מתה ממנת יתר של תרופה נגד מלריה. לידה נמצא "פרחי הריק", ספרו של מייקל סוואנוויק על אישה שמתה פעמיים.
"עזבת אותנו לתמיד", כתבה האם גרטה בטור קורע לב ל"ז'ורנל הרפואי של פפואה גינאה החדשה", "אני רואה לנגד עיניי את הבית שבו צעדת אל מותך, גן עדן שהיה עתה למקום הנורא עליי אדמות. הלכת לשם להיאבק במלריה ונשארת שלוש שנים, לחמת בבדידותך, השגת כל כך הרבה ואיני יכולה להבין מה הייאוש שגרם לך למאוס בחייך". רודי אמר שמות הלנה - לא אושוויץ - היה הדבר הנורא בחייו. הוא נפל לייאוש, התדרדר להתקפי בכי. ישן רוב הזמן. חזר ושאל את עצמו: למה הלנה עשתה את זה? למה ניתקה קשר? האם הוא אשם? "הייתה לי תחושה מוקדמת שגורלה של הלנה הוא למות בפפואה", מצטט אותו ג'ונתן פרידלנד.
הוא לקה בסרטן שלפוחית השתן, נותח ונראה שהתאושש. אבל המחלה הסתערה על גופו. לא היה טעם לנתח. הוא הבין זאת לפני כולם: "בסוף הגסטאפו הגיע אליי", נאנח. אבל אלה היו גם ימים של נחמה. בתו זוזה, עורכת ספרי ילדים בלונדון, חשה אליו לוונקובר. לראשונה זה עשרות שנים הייתה יום־יום לצד אביה. רודולף ורבה הלך לעולמו ב־27 במרץ 2006. בן 82 היה במותו. הוא הוטמן בעיר הקטנה טוואסן, על גבול קנדה־ארצות הברית. בניגוד לאיסור היהודי, הוא נקבר בשבת. בבית העלמין לא היו עשרה יהודים כדי להעמיד מניין. אביה של רובין אמר עליו קדיש
