אם איתמר בן גביר היה מגיש את מועמדותו לתפקיד האחראי על הניקיון בבניין הכנסת, הוא היה נפסל על הסף. היו מגלים שהאיש הורשע פעמים אחדות בבית משפט, וכעבריין מורשע הוא לא היה מקבל את התפקיד.
מסיבה זו היה בן גביר נפסל גם אילו הגיש מועמדות לתפקיד מאבטח בכניסה לבניין ציבורי. למזלו, הוא איננו זקוק לתפקידים אלו כמקור פרנסה. הוא שר בממשלה, מופקד על תיק בכיר, אחראי על המשטרה וביטחון הפנים.
בן גביר אינו “אשם” בכך שהוא יושב ליד שולחן הממשלה. מי שהביא אותו למקום הממלכתי והמכובד הזה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. יותר מזה, נתניהו לא יכול היה להירגע, להיות בטוח בהמשך כהונתו, ולאורך חודשיים הוטרד מהיעדרותו של בן גביר מהממשלה. מאז, נתניהו נרגע. הוא הצליח להחזיר את העבריין המורשע לשולחן הממשלה.
בתיקים הנידונים נגדו בבית משפט, נתניהו הוא בחזקת חף מפשע עד שתוכח אשמתו. עם זאת, ראש הממשלה אשם בחטא שלא יסולח לו לעולם: בחירת אנשים מסוימים לשרים ושרות בממשלתו. הימור על אנשים ונשים שאינם כשירים לתפקידיהם, אינם ראויים למשרות שנתניהו הפקיר בידיהם. אלה אנשים ונשים בעלי כישרונות מיוחדים: לערער, לחבל, להרוס כל דבר שהם נוגעים בו.
מה שראש השב”כ רונן בר עושה למען המדינה ב־24 שעות עבודה, ישירות או בעקיפין, בן גביר לא עשה כל חייו. אין לו גם שבריר של מושג במה בדיוק בר היה עסוק בתפקידו. עובדה זו לא מנעה מהשר, העבריין המורשע, להשתלח בבר במילים ובסגנון שהולמים את מי שנחשד, ולעיתים הורשע, בעבירות שונות.
בממשלה מתוקנת, מסודרת ודמוקרטית, שר שהתבטא כפרחח רחוב נגד נושא אחד התפקידים המרכזיים והחשובים במדינה, היה מפוטר, מודח, עף מהממשלה בתוך רגעים אחדים. לא אצל נתניהו. הוא לא יכול בלי בן גביר. אבל הוא יכול, שואף ומשתוקק להיות בלי ראש השב”כ רונן בר.
מה שמדהים הוא שראש הממשלה נתניהו מכיר מקרוב, מניסיונו כפוליטיקאי וכמדינאי ותיק, את החשיבות העצומה שיש למעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. אין בישראל פוליטיקאים שיכולים להתחרות בנתניהו בתחום זה. דווקא הוא, במיוחד הוא, מעניק לטיפוסים כמו בן גביר, גולדקנופף או שיקלי תפקיד בממשלה, שאותו הם מנצלים בכישרון ובאובססיביות לערעור מעמדה של ישראל בעולם.
