"שימי משקפי מגן ותתפשטי לגמרי", כך אמרה לי הקוסמטיקאית האהובה שלי, עם המבטא הצרפתי הקל. הופתעתי מהקלילות והזרימה, משל הייתי שניה מחדר לידה, או בדייט סוער אחר. "ג'יזל, רגע, מה עם קצת משחק מקדים לחימום העניינים?", עניתי לה בקריצה, כמו שאפשר לענות למי שמכירה אותך כבר תשע שנים ועברה איתך את כל גלגולי הסטטוס הקיימים בכדור פרודה - גרושה - בזוגיות - נשואה.
בואו נודה על האמת - בעלי מקצוע לטיפוח הגוף, הם בעצם בעלי מקצוע לטיפוח הנפש. בהכשרתם ובהכשרתן הנוספת הם בעצם פסיכולוגים לעת מצוא, עם העצות הכי מרגיעות וחכמות בעולם. כמו שג'יזל תמיד אמרה לי לנהוג עם החסון בסבלנות, וכשהכירה אותו הבנתי כמה היא צדקה לאורך הדרך. "תני לו את הזמן, הוא צריך לעבד דברים עם עצמו, הוא רוצה אותך, רק קצת לחכות". העצות הדומות ששמעתי מאחרים לאורך הדרך לא החזיקו מים. משהו בה, עם החמלה, ההכלה והחוכמה האינסופית נשמע כל כך נכון.
ובחזרה ללייזר, הסיבה שלשמה התכנסתי שם, בבוקר שישי, לאחר טיפול פנים מפנק, חוששת ורועדת. לא הפסקתי לחשוב על זה כמה אנו כנשים משקיעות במחשבה לטיפוח, ברצון לטיפוח, עוד לפני הפעולה עצמה. האם אידיאל היופי לאורך השנים הכריע את הכף, ולמה בעצם באותה נשימה גם כל כך חשוב לי להתאמן ולהרגיש טוב עם עצמי, ומה עוד אהיה מוכנה לעשות עבור ההרגשה? האם מדובר בשעבוד או שחרור? רגע זה החזיר אותי לכיתה ז', לפעם הראשונה שאמא שלי בסביבות גיל 13 הלכה איתי לעשות שעווה חצי רגל בקרית מוצקין ביום שישי בצהריים, ליד מרכז רסקו, באיזה בניין משרדים וקליניקות מטופח, כי קצת הציקו לי השערות. התלבטתי רבות אודות הפעולה ואף רציתי לשמור את הסטריפים המלוכלכים כמחווה לרגע של שעווה ראשונה בחיים (ילדה אספנית כבר אמרנו?). מזל שאמא שלי הכניסה לי קצת בינה לראש והסבירה לי בעדינות שזה בגדול מיותר ובקטן אף טיפה חסר שימוש עתידי סטרילי.
פאסט פורוורד לתל אביב: התחלתי את הלייזר, עירומה כביום היוולדי פלוס כמה קילו מכובדים על מיטת הטיפולים. מרגישה סקסית וחשופה כאחד. מכוסה בג'ל טרום לייזר בכל אזור חינני מיני יותר או פחות. נאנקת, צוחקת, המומה מהקלות ומהזרמים הצבעוניים. "היית צריכה לעשות את הלייזר כשהיית רווקה", אמרה ג'יזל. "אז היה לי מלא זמן להתעסק בגילוחים", חייכתי. "לא חשבתי שזה יקל עליי, היום אין לי זמן לכלום, אז זה הכרחי פתאום", עניתי. קופצת מעוד זרם מפתיע באזור פגיע. "מה קרה, את מפונקת?", ג'יזל המקסימה חייכה. "אני מאוד לחוצה, מסתבר, אין כל הזמן אני מגלה על עצמי דברים חדשים".
חשבתי על זה שאם מלייזר אני קופצת, הזרקות ובוטוקס בעתיד פחות באים בחשבון וכמו שאבא שלי אמר לי פעם בגיל 5, כשסירק אותי ועשה לי קוקו זנב סוס: "להיות יפה זה כואב". ואז חשבתי על אורי שלנו, בת ה-3, שבוכה כל פעם שאני מורידה לה את הקוקיות ואני מציעה לה לעתים פשוט לגזור אותן כדי שלא תבכה ומבינה שלא חייבים לחוות כאב בדרך ליופי, כי יש כל כך הרבה דרכים נוספות להקל על התהליך.
