בחלל הפוליטי של ישראל, במקביל, זה בצד זה, ישנם שני מסלולים שאמורים להפוך לאוטוסטרדה אחת. האחד, מחאת המונים שתכליתה להפיל את ממשלת בנימין נתניהו לטובת ממשלה דמוקרטית. השני, מועמדותו של נפתלי בנט לראשות הממשלה כמנצח הגדול בכל הסקרים.
לבנט יש (בסקרים, כן?) אלקטורט עקבי שיאפשר לו, אם הבחירות היו אתמול, להקים ממשלת שינוי. למוחים יש אנרגיה לוחמנית שנועדה למנוע שינוי משפטי ומשטרי שיחסל את האפשרות לקיים בחירות. הקטטה של נתניהו עם רונן בר וגלי בהרב-מיארה וסכנת הפרת צו בית המשפט העליון, מחברות את המוחים עם ההסתדרות, מעסיקים מרכזיים והכסף הגדול, כדי לחולל כאוס. כזה שאולי יכריח את סרבני הקואליציה להקריב את נתניהו וללכת לבחירות.
אולי נתניהו עצמו יעדיף את פשרת אהרן ברק (פרישה תמורת מחיקת תיקים), שנוגדת את תביעת תנועת המחאה לחולל שינוי. כאמור, המרכיב האותנטי להפלת הממשלה הוא התפרצות הזעם הכבוש של המוחים ברחובות. לא תהיה התפרצות בטמפרטורת הכאוס הנדרשת אם לא יעמוד בראש המחאה מנהיג שכל המוחים יקנו אותו, יצייתו לו, יאמינו בו וילכו אחריו לארץ לא זרועה. כולל מוקשים שהממשלה מטמינה בימים האלה.
אין לי ספק שהמוחים יקבלו את בנט ברצון, כמו שאין לי ספק שבנט יעדיף לברוח לריאיון (באמריקאית) עם מקומון בווירג'יניה, מאשר ליישר קו עם המחאה או להציג את דעותיו מעבר להצהרות חלולות על מחדל קטארגייט שנועדו למצב אותו נגד נתניהו. דפוס התנהלותו כיום הוא פחדני, עסקני, תחמני ומחושב. שום נהמת קרביים מלב מורתח. בדיוק כמו מורו בנימין נתניהו (למעט הפתולוגיה) ושל רבו חיים דרוקמן (למעט המשיחיות).
הדבר החיובי היחיד שניתן לומר על התנהלות בנט, שהיא טומנת בחובה את הנפץ שיקריס את מפלגתו בהמשך. מדובר בשיווק של חזות ליברלית בקשית לשתיית קולות מרכז, וביסוד שורשי עמוק של ימין אידיאולוגי ומתנחלי.
מתחוללת כיום מלחמת אזרחים על כל הקופה ובכל הפרמטרים. משחיתות ומדיניות חוץ וביטחון, ועד לדיאלוג קונסטרוקטיבי עם הפלסטינים והמתנחלים. ועדיין, כשותף עתידי לממשלה שבסיסה הרגשי הוא תנועת המוחים, בנט הוא שותף רצוי. להבדיל מתנועת המחאה ש"מתאבדת" עבור שינוי אמיתי, לימין ליכודי כמו גדעון סער או בנט אין בעיה לדלג מצד לצד.
מיתר נסתר
הבעיה של המוחים היא שאין מחאה סוחפת ללא מנהיג כריזמטי. בני גנץ ויאיר לפיד שחקו את אשראי הכריזמה שלהם בוויכוחי סרק עם נתניהו. לתפוס שקרן פתולוגי בשקר על בסיס שעתי זה ניצחון בנקודות וקרב מתיש, בעוד המצב מחייב נוקאאוט שאותו חייב להוביל מנהיג ברמה של כריזמה מתפרצת ובאחד על אחד מול נתניהו. כזה שיעשה את ההבדל בין מנהיג מחאה ישר וישיר למנהיג עקום של עכו"ם.
יש באזור החיוג של המרכז כאלה שמצלצלים למשיח גדי איזנקוט כאלטרנטיבה מנהיגותית. לא סביר שדוביות מאופקת, שאולי עובדת בסכסוכי ועד בית מול השכן המטורף והקשישה העקשנית, תעשה את העבודה במרחץ דמים פוליטי שמתנהל בקולוסיאום הישראלי. איזנקוט, חרף יכולתו המוכחת בהפעלת כוח צבאי אלים, חסר באישיותו הציבורית את המרכיב הקטלני שאמור להבטיח לציבור שמצפה ל"ביטחון מוחלט" וגם לשינוי מוחלט, ובכל מחיר.
מי שמשדר אטימות של בריון שכונתי הוא אביגדור ליברמן, שהצליח לפברק כריזמה של כריש החלטי וכמי שיהרוג את כולם, הגם שמעולם לא קיים את הבטחותיו הקטלניות. חיים רמון כתב כאן בשבוע שעבר "במחנה המרכז־שמאל מהללים את ליברמן כליברל ופרגמטיסט ומתעלמים מפרשיות העבר ומחלקו המרכזי בקונספציה מול חמאס" (בדומה לבנט).
בדרכו לקושש מנהיגות, ליברמן לעולם לא יפרוט על המיתר המפעיל מיליון אזרחים ואזרחיות נחושים שמחפשים יושר כתנאי הכרחי לאמון ללא סייג והליכה עיוורת ראש בקיר. ולא בגלל מבטא סלאבי, אלא בגלל עקמימות אוניברסלית.
מי אולי יכול לפרוט על המיתר הנסתר? בבוקר הטבח ירד יאיר גולן בטויוטה יאריס המשפחתית לעוטף, חמוש באקדח, וחילץ נצורים תחת אש. מטאפורית זה בדיוק מה שעושה ראש החץ של תנועת המחאה לטובת מדינת ישראל כיום. וזה הסנטימנט שמשותף לו ולתנועת המחאה.
אני לא יודע כמה מנדטים יקושש גולן אם וכאשר יהיו כאן בחירות, אך הוא יהיה קולה של המחאה שניצבת מול משבר צבאי־אזרחי בימי בלגן, כשמלחמת האזרחים כבר חצתה את הסף לעבר הלא נודע, וכל כשל אמור להצטרף למאמץ תנועת המחאה להפיל את הממשלה.
ירי דו־צדדי
בינתיים מתחוללים מחדלים בסדר גודל לאומי, אזורים ומגזרים שלמים קורסים, ובממשלה חוגגים את העברת התקציב. רק להזכירנו: ראש הממשלה אישר את חזרתם של תושבי הצפון והעוטף המפונים לבתיהם. הוא הרי הבטיח ניצחון או ביטחון מוחלטים. ממשלת האיוולת הזאת מחזירה תושבים ללא מינימום של הסדר, הסכם ואפילו לא דיבור חשאי עם הצד השני. זה כבר לא סתם חוסר אחריות רשלני או אפילו פושע – זה הביביזם המידבק כמו מגיפה.
שלא לדבר על ראש הממשלה, שדורש לחץ צבאי על חמאס כדי לשחרר את החטופים (טמטום מוכח) ועל הדרך להתכונן לאפשרות של ממשל צבאי בעזה (הזיה מופרכת) ולאבטח טרנספר של פלסטינים נוצרים מן הרצועה באדיבות אוונגליסטים אמריקאים.
תכנוני הרצי הלוי לטיפול ברצועה היו כניסות בזק לעזה תוך ניצול מודיעין איכותי על פצצות מתקתקות – וחזרה לשטחי הכינוס לפני הפרימטר. אייל זמיר מתכנן השתלטות קבע כדי לממש את איוולת נתניהו "שטחים תמורת חטופים". בדרך הפך צה"ל מצבא ההגנה לישראל לצבא ההתקפה של איתמר בן גביר, כשממשלת ישראל מודיעה בתדהמה ובאושר על הירצחה של מדינת ישראל הדמוקרטית.
במצב דפוק מעין זה, יחסי רמטכ"ל–ראש הממשלה הם המפתח להתפתחויות הן בשטח הצבאי והן בשטח האזרחי. ואז מגיע זה שמכונה שר הביטחון. האיש עציץ שמציץ מדי פעם בבור המטכ"ל, ונופל בו בדרך לשמח סרסור קולות בליכוד שמחתן את בתו.
הג'וב האמיתי של ישראל כ"ץ הוא לשמח את נתניהו. זהו שר ביטחון מטעם שלא מבין שהצבא מתפורר. לא רק סרבנות אפורה של שמאלנים, אלא גם חיילים, חלקם חובשי כיפות, שמוכנים להדליף חומרים שמסייעים לפוליטיקאים ימניים לנהל את קמפיין הרעל הכהניסטי שלהם.
בצה"ל חוקרים תא"ל חובש כיפה בחשד לעבירות ביטחון, כולל חומרים מהסוג שעשוי לסייע לנתניהו ושות' לגלגל אחריות בלבדית על צמרת צה"ל באירועי הטבח בעוטף. כ"ץ מוציא הודעה פומבית ומגנה את החקירות. זמיר הוציא הודעה נגדית שבה נאמר כי הרמטכ"ל "לא מקבל הוראות דרך התקשורת". ברוכים הבאים לירי הדו־צדדי הבא.
tguvot@maariv.co.il
