בימים אלה של ייאוש עבור מיליוני פלסטינים, מצאו מעטים מהם נחמה באירוע מפתיע שקרה ביום שלישי בלילה. נבחרת הכדורגל הפלסטינית התמודדה מול נבחרתה של עיראק במוקדמות גביע אסיה, ואף שלא הייתה המועמדת הטבעית לניצחון, היא ניצחה אותה 1-2. לפעמים זה לא רק עניין של מה, אלא גם של איך. שער הניצחון הובקע ברגע המתוק ביותר, הדקה ה־97. עמיד מחאג'נה, בלם קבוצת אל־ריאן הקטארית, נעץ אותו ברשת לקול מצהלות הקהל הרב באצטדיון ברבת עמון. זה היה ניצחון ראשון לנבחרת הפלסטינית בבית שבו הוגרלה.
יממה אחר כך, ביום רביעי בלילה, ציינו המוסלמים את לַיְלַת אל־קַדְר, הלא הוא ליל הגורלות. המונים הסתופפו, כמדי שנה בשבוע האחרון של רמדאן, לתפילות המסורתיות בכל המסגדים. יותר מ־100 אלף מוסלמים עלו להר הבית באופן מסודר וללא תקלות מיוחדות. אין זה מובן מאליו בימים אלה, שבהם ממשיכה מכונת המלחמה של צה"ל לכתוש את חמאס, ובג'נין וטול כרם פונו אלפי משפחות מבתיהן לדרישת הצבא. גם בלילה שבין שלישי לרביעי, שבו הפכו כוכבי הנבחרת הלאומית את התוצאה על פיה, גדשו המונים את רחבת אל־אקצא בתפילות.
ידידי המלומד ממזרח ירושלים, חובב ספורט מושבע, הרהר באוזניי כי אולי אלוהים הקשיב סוף־סוף לתחנוני הפלסטינים ועשה שנבחרתו האהודה תנצח. בלילת אל־קדר, כך לפי האמונה, נוטה האל להרעיף על מאמיניו חסדים ורצון טוב.
כמה שעות לפני הניצחון המפתיע של נבחרת פלסטין על העיראקים, נקראה התקשורת הבינלאומית להביט כאיש אחד בהפתעה אחרת שקרתה ברצועה. מאות מפגינים יצאו לרחובות העיירה בית לאהיא שבצפון הרצועה - ומחו נגד חמאס. הם לא רק מחו, אלא גם הרימו קול. "צאי החוצה, החוצה", הם קראו להנהגת חמאס, והוסיפו בקצב, "חמאס טרוריסטית". בערבית זה נשמע טוב יותר, וגם המשפט הבא: "מבית לאהיא הרוחשת לעצמה כבוד, אנו רוצים חיי חופש".
למחרת (ביום רביעי) התפשטו ההפגנות לאזורים אחרים ברצועה. "בשם אלוהים, צאו החוצה", קראו צועדים בעיר עזה, וביקשו מהחמאסניקים שייקחו איתם גם את ערוץ אל־ג'זירה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, לא חצו ההפגנות את רף האלימות, אלא התמקדו במחאה בדרכי שלום. אבל אוסף המסרים חריף למדי, ויש בו כדי להביך את תנועת חמאס ולבזותה בעיני העולם כולו.
לא קרה מאז פרוץ המלחמה שקהל רב כל כך יצא לרחובות, ובראש גלוי השמיע כלפי חמאס דרישה ברורה לצאת מחייו. קריאה לסלקם, כלומר הגליה, היא שאיפתה של ישראל, וכמוה גם ההאשמה בטרור היא רעיון ישראלי. לכאורה, שיחקו המפגינים לידי האויב הציוני, אבל האמת היא שישראל כלל אינה מעניינת אותם. מה שמעניין אותם במיוחד זה הם עצמם וגורלם. הייתה זו הפגנה אמיתית של ציבור מדוכא, שבטנו ריקה. פשוטו כמשמעו.
מחסור במזון בסיסי
אין זו הפעם הראשונה שבה חשים תושבי הרצועה רעב ומחסור מאז פרוץ המלחמה. אבל זו הפעם הראשונה שהם מרגישים מרומים כפי שלא חשו בעבר. בימים אלה ברצועה אין למצוא במכירה חופשית בשר ועופות, כי מעברי הגבול ננעלו. בקושי יש ירקות ופירות, כי מעטים החקלאים שגידלו, ושיירות הסיוע נבלמו. גם הקמח מצוי בצמצום, וככל שחולפים הימים, הוא פוחת עוד יותר. כבר חודש מאז שמעברי הגבול כרם שלום (עם ישראל) ורפיח (עם מצרים) סגורים בהוראת ישראל, כי חמאס מסרבת לשחרר את החטופים. כך סבורה ממשלת ישראל שתצליח להביא את חמאס להיכנע.
אלא מה, תושבי עזה הבינו כי ב־42 ימים של הפסקת אש הצטיידו החמאסניקים כהוגן. להם יש אספקת מזון לכמה חודשים. לאוכלוסייה הרבה פחות. ומאחר שכל תחומי החיים ברצועה מושבתים, גם עבודה אין כדי להפיק כסף ולקנות את המזון המועט שעוד אפשר. נוסף על כך הבינו העזתים כי ממשלת ישראל מעוניינת בהמשך המלחמה, וככל שחמאס נותרים בעמדתם, עם הנשק ביד, הלחימה אכן תימשך. "שניכם מרעיבים אותנו", כתב לי השבוע מכר עזתי. "אתם עוצרים את כניסת האוכל - וחמאס גונבת את מה שבכל זאת נכנס".
עשו העזתים אחת ועוד אחת - מלחמה שסופה אינו נראה באופק, פלוס שלטון שלוקח מהם לעצמו בלבד - והגיעו למסקנה שאין להם מה להפסיד, ושמוטב לצאת למחות. ההמונים הללו היו שם תמיד, וגם עמדתם הדוחה את חמאס, אבל הם פחדו לדבר. עתה הגיעו למסקנה שאין להם מה להפסיד.
ישראלים נוהגים לפתח ציפיות גבוהות מהשכנים הערבים. בלבנון, בעזה, ואפילו בתימן, תמיד ייחלנו לרגע שאחרים יעשו בשבילנו את העבודה. הסיכוי שההמונים בעזה יפילו את שלטון חמאס איננו גבוה. מדובר בארגון חמוש, שעדיין נותרו 25 אלף מאנשיו, ועוד כ־5,000 חמושים של הג'יהאד האסלאמי. אם ירצו, הם יוכלו לדכא בכוח ובזריזות כל הפיכה. הציבור העזתי אומנם זועק חמס, אבל זהו ציבור עייף, עני ובלתי מאורגן.
ההפגנות הללו מפריכות את הטענה שליוותה ישראלים רבים אחרי 7 באוקטובר, שלפיה כולם בעזה אשמים בטבח או באבידות שנגרמו לנו אחריו. כל מי שמכיר, ולו קומץ עזתים, ידע עוד לפני הטבח בעוטף כי רבים מהם התנגדו לחמאס והתביישו בה, אבל לא היה בכוחם לעשות דבר. ההכללה הגורפת בגנותם מצדיקה הרג של אזרחים פלסטינים, גם אם לא פשעו. ולחשוב שאת הרעיון במקורו רכשנו מהם. הוגים ופוסקים אסלאמים נהגו לראות בכל הישראלים מקשה אחת, ובכך להצדיק הלכתית פיגועים חסרי הבחנה. לא רק גברים ישראלים הם בני מוות, הם טענו, אלא כולם. ילדים רכים יגדלו להיות חיילים, נשים יהרו ויביאו לעולם חיילים, וזקנים שירתו בעברם בצה"ל. ההיתר הזה נשען על היגיון חולני, אבל הוא ליווה את חוטפי הקשישים והילדים גם באותה שבת שחורה.
כולנו בני חורין?
ביום רביעי בבוקר פרסמה הנהגת חמאס הודעה שבה הכריזה למעשה על קריסת ההסכם. "נתניהו נושא באחריות המלאה להכשלתו", נאמר בהודעה. ראש הממשלה, אומרים בחמאס, חזר למלחמה בכוונה - כדי לסכל את ההבנות, ומתוך כניעה לסחטנות שהפעיל עליו איתמר בן גביר. בהודעה נאמר כי בחמאס מעוניינים לשמור על חיי החטופים, אבל הפצצות חיל האוויר מסכנות אותם. שעה אחרי פרסומה נשא ראש הממשלה נאום בכנסת, ואמר כי ממשלתו נחושה לחסל את היכולות הצבאיות והמדיניות של חמאס, להשיב את חטופינו ולוודא שעזה לא תהיה עוד איום על מדינת ישראל. בנימין נתניהו לא אמר כיצד תיראה עזה בשנים הקרובות, ומתי ואיך ישובו החטופים, אבל המסר היה ברור. צה"ל לא יפסיק את הלחימה בקרוב, אף אם הדבר יאריך את חיי השבי של בני הערובה המוחזקים ברצועה.
אם לא יחול נס של פורים, פסח השתא ייראה כמו קודמו. נמשיך לספר ביציאת מצרים, ויש כאלה שיגידו לעצמם ולבניהם כי כולנו בני חורין. אבל 59 משפחות יכלאו את נשימתן וימשיכו לזחול לעבר מקבלי ההחלטות, בציפייה ותחינה שישיבו את בניהן. עוד 1,700 יתגעגעו לערבי פסח קודמים, שבהם כל אחת מהן הסבה לסדר כמשפחה שלמה ומאושרת.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
