אומרים שהבלגן התקשורתי בשבועיים האחרונים הוא בסך הכל "אירוע תקציב", כלומר – דרך מתוחכמת להציף את הזירה התקשורתית בכל כך הרבה מידע, כך שאף אחד לא יתעכב על המקומות שאליהם מוזרם הכסף מקופת המדינה בזמן מלחמה. אם זה אכן היה האירוע, נראה שהוא צלח.
התקציב עבר, השרים הכושלים של עוצמה יהודית חזרו לממשלה כדי לנטרל את איומי המפלגות החרדיות, והחריג היחיד ששרד את שיטפון האירועים המתחלפים בקצב מסחרר היה שר השיכון יצחק גולדקנופף, שרקד לצלילי "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". זה היה מספיק צורם כדי להתעלות על כל השאר.
מעניין להתעכב על תגובות חברי קואליציה כלפי ראש השב"כ, שאין ויכוח על חלקו ב־7 באוקטובר, לעומת תגובותיהם כלפי גולדקנופף. במדינה מתוקנת ברור ששניהם צריכים ללכת, כל אחד מסיבות אחרות. אבל כך ייעשה לכבודו של האיש שהקדיש את כל חייו לביטחון ישראל, גם אם שגה, וכך ייעשה לאיש שחפצים ביקרו.
זה לא שבקואליציה לא גינו את גולדקנופף – היה אפילו מי שדרש לפטרו. אבל האמירות באו להחליף מעשים. ברונן בר השתלחו ללא רסן כדי לפטרו בבושת פנים, ואת גולדקנופף גינו בקטנה כדי לסמן וי ואז לשכוח שזה קרה. כמו שאין באמת דרישה לפיטורי גולדקנופף, השאלה היא אם תהיה דרישה אמיתית לגייס חרדים. ידברו נגד השתמטות כדי שהבייס לא יכעס יותר מדי, אבל המבחן האמיתי יהיה ברגע ההצבעה. האם אותם מגנים ימשיכו להגן על ההשתמטות בפועל, וגם יצביעו בעד חוק השתמטות חרדים, ברגע שיתאים לממשלה לקדם אותו?
חבר טוב, ציוני ומאוד פרו־ישראלי, חזר מנסיעת עסקים לחו"ל וסיפר שקולגות שאלו אותו מה לעזאזל קורה בישראל. איך הגענו ממלחמה רב־זירתית ומניסיון להחזיר את חטופי 7 באוקטובר, להפגנות מחודשות סביב משבר חוקתי?
על אף רהיטותו המוחלטת, הוא מצא את עצמו מסביר משהו שלרגעים גם לו עצמו נשמע מורכב מדי ולא ממש ניתן למעקב. איך אפשר להמשיך לאהוד את ישראל במצב שבו הסיפור מתפצל בצורה כזו? הקולגות הקשיבו קשב רב, הנהנו קצת, והחליפו נושא. הפכנו למשהו שמבחוץ אף אחד כבר לא מבין. ספק אם מבפנים.
מבחוץ נמשכים הליכים אנטי־ישראליים בתחומים רבים, אבל הקשב שלנו עבר פנימה. קצב האירועים מטורף, והם מתרחשים בהרבה רבדים. רוב בני האנוש לא בנויים לעקוב אחרי כל כך הרבה התפתחויות – הם צריכים להתפרנס, לנהל זוגיות, משפחה, לפעמים בעיות בריאות, וכל זה עוד לפני שדיברנו על מפונים, פצועי מלחמה או מילואימניקים. רובנו נחשפים לכותרות באינטרנט מדי פעם, אולי רואים קצת חדשות אחרי ארוחת הערב, אבל יש גבול לכמות האינפורמציה שאדם מסוגל להכיל.
השבוע, למשל, תקציב המדינה עבר בכנסת, גדעון סער ויריב לוין העבירו את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, טילים נורו מתימן ומיליוני ישראלים רצו למקלטים, רקטות נורו מעזה לעבר יישובי העוטף, ישראל קיבלה אזהרת דירוג אשראי ממודי'ס, והחל הליך פומבי וקולני של פיטורי ראש השב"כ והיועמ"שית.
ברקע תועדו אין־ספור פרובוקציות של פוליטיקאים והתגברות ההפגנות, נצפה קרב כותרות בין שר הביטחון לרמטכ"ל, ופורסם סרטון של החטופים אלקנה בוחבוט ויוסף חיים אוחנה. יש גבול, כאמור, כמה המוח של הישראלי הממוצע יכול לקלוט ולעבד, ועברנו את הגבול הזה מזמן.
יחד ננצח
סליחה על הבנאליות, אבל כנראה חובה להזכיר את הבנאלי והמובן מאליו. כשעם ישראל חזק ומאוחד, הלוחמים בחזית מרגישים את זה, וזה מה שמחדיר בהם אנרגיה. כשההפך קורה והעם קרוע ומסוכסך, זה מורגש גם בחזית. החיילים מחרפים את נפשם, חלקם לא יחזרו. התפקיד של העורף הוא לעמוד מאחוריהם ולהראות להם כל הזמן שהם עושים את מה שהם עושים למען מטרה חשובה, שכולנו חלק ממנה.
מתוך הבנאלי והברור מאליו, נולדה בזמנו הסיסמה "יחד ננצח". הרי הבנו שאחדות היא לא אחידות. אחדות היא מציאת המשותף מתוך חוסר האחידות. כרגע אנחנו בתסריט פנימי של העצמת חוסר האחידות וניסיון להכריע מחנה אחר, במקום למצוא את המשותף.
חובה לשאול למה הדברים מתנהלים בצורה כל כך קיצונית. למה התקיפות הפומביות ונטולות הרסן הפכו לשיטת ניהול, גם כשמדובר ברמטכ"ל ובראש השב"כ? ניהול לא יכול להיות תגובתיות משוגעת כדרך חיים. צריך להוביל דרך. ממשלה אמורה לדעת לנהל סיטואציות מורכבות בקור רוח. האם היא יודעת?
הדבר שהכי קשה להסביר הוא איך ייתכן שכל הסימפטומים סביבנו מהבהבים את סימני טרום המתקפה של 7 באוקטובר, וכל מי שמתיימר להוביל – לא יודע לעצור את הדינמיקה ההרסנית. אנחנו עם ממשלה בהיבריס, שמעבירה חוקים "צודקים" תוך התעלמות מאויב חיצוני, זלזול בכל מי שמציע פשרה, אופוזיציה חלשה ומפוצלת, הכרזות נמהרות על פיטורים, הפגנות שזוכות לבוז והשתלחויות, אלימות ברחובות, צבא קטן מדי, וברקע מתחילות קריאות לסרבנות.
רק לפני שנה וחצי זה היה המצב שבגללו לקינו בעיוורון לגבי אויב מוסלמי שזיהה חולשה. איך לעזאזל הגענו שוב לאותו מקום, ועוד כל כך מהר? מישהו כאן לא יודע לנהל.
כולנו מושפעים מהאווירה הזאת. לפעמים נדמה שכלום לא מסתדר, והדחף הראשון הוא פשוט לפוצץ הכל ולשבור את הכלים – רק כדי להשיג תחושת שליטה. אבל בפועל, זה רק טיפוס למקום גבוה יותר על העץ, שנובע מחוסר נכונות להודות בטעות. ככל שעולים גבוה יותר, מגלים שקשה יותר לרדת.
יש שתי דרכים להמשיך, ואף אחת מהן לא קלה. האחת: לקחת אחריות. לשלם את המחיר. להגיד "טעינו" – אף שזה נשמע בלתי אפשרי. לרדת מהעץ בכבוד, גם אם זה כרוך בבושה, בכאב, בהתמודדות עם המחיר. אבל זו הדרך היחידה להתחדש, ללמוד ולצמוח.
הדרך השנייה היא להמשיך לדחוף, ולהאמין שאם נלחץ מספיק חזק, המציאות תיכנע. לבנות סיפור שלם רק כדי להצדיק את הטעות ההתחלתית, ולרוץ קדימה עד להתנגשות הבלתי נמנעת. אבל המציאות לא מתעניינת בסיפורים האלה. היא פשוט ממתינה להתרחש, קשוחה ובלתי מתפשרת. כשמתנגשים בה, המחיר תמיד יקר יותר. כבר היינו כאן פעם.
שימו לב לז'רגון
תמיד נדמה שזה מישהו אחר שטעה, וככל שעולים גבוה יותר על העץ – כועסים יותר על אחרים. השאלה היחידה שנותרת היא באיזו דרך לבחור: בכאב המרפא של התיקון, או בכאב המשתק של ההתנגשות.
התקשורת המפוצלת סביבנו משתמשת במילים קשות שמעצימות פיצול ושנאה – ואנחנו צריכים להיות מודעים, וגם לעשות מאמץ שלא להשתמש בהן. ככל שמשתמשים יותר במילה "אתם", תורמים לחשיבה סטראוטיפית ומעמיקים את המחנאות. מי זה "אתם"? הרי יש אנחנו, הישראלים.
כשמשתמשים במילים מבזות כלפי קבוצות, בין שמדובר ב"קפלניסטים" ובין שב"ביביסטים", זה תורם לדה־לגיטימציה מוחלטת. צובע אנשים רבים עם דעות לא זהות בגוון אחד, שנועד לסמן את כולם כפסולי חיתון. אין דרך להבין כך מישהו שחושב אחרת.
לצידן, יש גם מילים מידתיות, ויש גם מילים טובות. אסור שנשכח להשתמש בהן. אם רוצים התייחסות מכבדת, אפשר להעיר, אבל להתייחס בכבוד, לא בכעס. לא כדאי לנתק קשר עם מי שחושב אחרת, אלא להפך – להתעקש למצוא גשר. הרי פיצוץ פנימי יוביל לאסון, וכל אחד מאיתנו צריך לקחת אחריות על מעשיו.
tguvot@maariv.co.il
