"ימי ההשתקה חלפו", כך טען שר המשפטים יריב לוין לאחר שעברה הפשרה, והחוק הראשון ברפורמה המשפטית אושר בלילה שבין רביעי לחמישי. אז האמת היא שזה לא מדויק, הדרך לשם עוד ממש ארוכה. הימין נבחר בקלפי בצורה דמוקרטית על ידי העם, אך בפועל, השמאל שולט על מוקדי הכוח וההשפעה – מערכת המשפט, המשק, האקדמיה והתקשורת.

גם סרבנים למיניהם, אבל עכשיו יספרו לי שלא הייתה סרבנות, שזה עוד שקר, אבל נשמור אותו לטור אחר. מדי פעם קמים להם אמיצים ששוחים נגד הזרם, מהר מאוד גורמים להם להבין שישלמו על כך מחיר.

בתוך כל בליל "הקץ לדמוקרטיה", "הדיקטטורה" ו"המדינה על סף תהום", שפומפם לנו לתוך הווריד גם השבוע בתחושת דז'ה וו מטרידה כאילו אנחנו לא באמצע מלחמה מול אויב חיצוני, אשמח להאיר שוב לרגע את הצורך בקץ לצביעות. שר החוץ גדעון סער, מי שעד לפני רגע היה בכלל באופוזיציה ומי שדגל ברפורמה משפטית עוד בכלל לפני לוין, כינה בתגובתו את התנגדות האופוזיציה "דובוני הלא־לא" וטען כי לא הובא נימוק אחד.

"דובי לא־לא" הוא שם פנימי בתוך רשימת כחול לבן ("הקוקפיט", זוכרים?) שהודבק בחדרי חדרים ליאיר לפיד, כשהעסק שם התחיל להתפרק. סער כנראה זכר את הכינוי ולא סתם השתמש בו במיוחד השבוע כדי להעביר מסר לראש האופוזיציה.

אזכיר כי מאז אותו נאום מיליטנטי של השר לוין, שעל דרכו הוא התחרט, בממשלה עברו דרך בעניין הרפורמה המשפטית. העובדה היא שהרפורמה לא אושרה במתכונתה המקורית. מתוך הקואליציה היו לה מתנגדים, בוצעו בה שינויים, ובסופו של דבר החוק שעבר השבוע בנוגע להרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא תוצאה של שינוי, של פשרה. אבל זה לא מפריע לאופוזיציה, למי שמכונים "דובוני הלא־לא" להמשיך לזעוק במלוא גרונם "דיקטטורה".

כל הרעיון הזה - להלחיץ מדינה שלמה, לגרום לאנשים להבין שאנחנו על סף תהום, לזרוע אימה בציבור מאינטרסים פוליטיים, ללטף באולפני הטלוויזיה כל מיני לשעברים שקוראים למרי אזרחי ולאזרחים לעבור על החוק - הוא האירוע המסוכן באמת. תפקידה של ממשלה נבחרת הוא למשול, ואם היא עושה זאת בצורה רעה, אז היא תיזרק מתפקידה במשאל עם – זה נקרא בחירות, עד שהחוק הזה בכלל ייכנס לתוקף.

כך נראית דמוקרטיה. את השלטון מחליפים בקלפי, ואבוי למנהיגות שתחשוש לבצע צעדים שמטרתם לעדכן, לשפר וליעל תהליכים. השלטון צריך לפחד אך ורק מכלל אזרחי ישראל, שאותם הוא צריך לשרת, ולא ממוקדי הכוח ומדובי הלא־לא.

איש ליד מכונה 

קרוב לשני עשורים אחורה, כשהייתי סטודנטית נמרצת באוניברסיטת רייכמן (אז זו הייתה מכללה של איש עם חזון להפוך אותה לאוניברסיטה ויריביו לעגו לו – צוחק מי שצוחק אחרון, כמובן), הייתה לי הזכות להפיק משלחות של אנשי עסקים ואנשי אקדמיה מחו"ל, ובמשך שבוע ימים להכיר להם את מדינת ישראל. זו הייתה משרה שבזמנו, בשל בוסריותי בחיים, לא ידעתי להעריך מספיק.

קשר ישיר עם האנשים המשפיעים ביותר בישראל, קשרים בינלאומיים שצברתי בעקבות משלחת כזו וחיבורים חיוביים שיצרתי לטובת המדינה. אז, רק דבר אחד עניין אותי: להכיר לאותם המוחות מחו"ל את הארץ היפה שלנו ואת המוחות הישראליים המבריקים שיש לנו כאן. במסגרת הסיור הקבוע היינו מגיעים לפגישות ולסיורים בשלל חברות ישראליות. צ'ק פוינט, מלאנוקס, בטר פלייס (שהייתה בזמנו הבטחה ענקית), נטפים, כנסת ישראל, והרשימה עוד ארוכה.

כשהגענו לגדר שמאחוריה צבעי כחול־צהוב, באזור התעשייה תפן, הייתי מחממת את הקבוצה באוטובוס ומסבירה להם שמי שבנה את כל האימפריה הזאת שתכף יכירו, נזרק מהתיכון - ושבמדינת ישראל כך פעמים רבות מגלים מנהיגים. אנשים ששוחים נגד הזרם, שחושבים באופן שונה, שמאתגרים את המערכת.

לא זכיתי להכיר באופן אישי את סטף ורטהיימר ז"ל, שהלך השבוע לעולמו בגיל 98. פגשתי באותם הסיורים את בנו איתן ז"ל, שתמיד דיבר על אביו בעיניים בורקות ואהבתי במיוחד את הכותרת של הספר האוטוביוגרפי שלו "איש ליד מכונה". אני סבורה שאדם צריך לקבל את הכבוד בחייו, ולאחר מותו זה כבר מאוחר. ובכל זאת, אני חשה בדרכי שיש לעשות עוד כבוד, גם אם אלה רק מילים בשחור על גבי לבן, כאן מעל דפי העיתון.

תעשיין מצליח, איש חינוך, פוליטיקאי, חתן פרס ישראל. התפקיד הראשון בחייו היה מתקן ומוכר מצלמות – בגיל 16 התנדב לשירות בחיל האוויר הבריטי כמומחה לציוד אופטי ולוחם פלמ"ח. בית המלאכה הקטן שהקים בחצר ביתו בנהריה לייצור לוחיות, סכינים וכלי מתכת הפך לימים למפעל ישקר, אימפריה ענקית. ככה נראית הצלחה שבונים בעשר אצבעות, ללא קיצורי דרך. נוח על משכבך בשלום, סטף ורטהיימר, האיש וההשראה.

עוד יותר טוב

אני לא אמא שמגיעה למסיבות ימי הולדת כדי להמתין בצד. יש לי חרדה מאמהות אחרות שמנסות לפתח איתי שיחות, שתמיד איכשהו קשורות רק לילד שלהן (סורי, לא מעניין). ילדים (שאינם שלי) הם אירוע שמבהיל אותי מאוד באופן כללי (בסדר, לפעמים גם הילדות שלי).

מפה לשם, השבוע נקלעתי לליווי ליום הולדת, ונוסף על כל ההתמודדות שלי עם הסיפור הזה, המפעיל גם אילץ אותנו ההורים להשתתף. בעוד הקטנה מבסוטה מההשתתפות, אחזתי בידיים של אמהות אחרות (פחד) ושל ילדים שאינם שלי (פחד אלוהים) ויצאתי בריקוד עם משותף לצלילי השיר "עוד לא אהבתי די" של יהורם גאון, שקוראי טור זה יודעים שאני מצדיעה לכישרונו ולאישיותו.

אז מה למדתי? ובכן, אין אושר כזה לראות את הילדים שלנו מאושרים. כן, שלנו, א'1 – אימפריה, הריקוד המשותף עם הזאטוטים המאושרים ריכך אפילו אותי. אבל זה היה רק הפרומו לשמוע את שירת הראבק שלהם "השם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב". והם המשיכו, "ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב, ועוד יותר טוב"... עם קפיצות אל עבר השמיים.

שלדור המתוק הזה תמיד יהיה רק עוד יותר טוב. אמן.

rothd10@gmail.com