משהו: הרבה יותר קל להוליך בני אדם שולל מאשר לשכנע בני אדם שהוליכו אותם שולל. (מארק טוויין)

איך נראית מלחמת אזרחים
(המדור הזה משתמש בדמיון, אבל לפעמים חייבים לפרסם אזהרה: הטקסט הבא, שנכתב בהשראת כבוד נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, הוא סאטירי ודמיוני לחלוטין, לפחות בעת ירידת המדור לדפוס):

איך התחילה מלחמת האזרחים? כל הסימנים והעובדות מובילים למסקנה שמלחמת האזרחים התחילה במגדל מגורים אחד באזור קריית אונו. יום אחד הופיעה בקבוצת הוואטסאפ המצומצמת של הבניין הודעה:

“לכל השכנים הליברלים, הדמוקרטים והנאורים בקבוצה של השכנים הליברלים הנאורים והדמוקרטים, הודעה דחופה וחשובה: עליכם להתקיף בשעה 5:00 בבוקר את השכנים שאינם ליברלים, אינם דמוקרטים, את הביביסטים והבבונים שבבניין שלנו, זאת אומרת לצאת להתקפה על השכנים שלא נמצאים בקבוצת הוואטסאפ הזאת. הנשק שנמצא אצלכם בבתים ואשר נאגר לצורך מלחמת האזרחים למען האזרח צריך להיות תקין ושמיש וטעון בשעה היעודה. אם אתם צריכים נשק, נחלק במרתף בשעה 18:00 הערב, כי מחר ההתקפה יוצאת לפועל. נא לשמור על סודיות. עליכם לפרוץ לתוך הדירות של השכנים שעלינו למרבה הכאב לחסל, כי הגיעה עת שפיכות דמים על פי הדרך שהאיר לנו המרואיין העליון בשלוש הרשתות בדבריו הנעימים, ובעת שפיכות דמים ובעת מלחמת אזרחים יש לפעול בנחישות. אני חוזר ואומר ב־נ־חי־שות. עליכם לפרוץ לדירות שכולנו מכירים היטב כדירות שמעולם לא היה על המשקוף שלהם מדבקה ‘לך' או סטיקר ‘חובה להילחם בדיקטטורה'.

“יש להרוג את כל מי שאתם רואים בדירות, ואני חושב שלא תתנגדו להוראה הבאה: על לוחמי החופש שלנו לנתץ את תכולת הדירות האלה, כי עלינו להראות את נחת זרוענו, לא רק לדבר. לא עת דיבורים היא, עת מעשים לפנינו. תשימו לב מיד עם כניסתכם לדירות שלאנשים האלה שהם בבונים יש טעם רע מאוד בעיצוב פנים. בבית שלהם בטח יש, תסלחו לי שאני צוחק כאן, רגע, כן, יש להם כל מיני כלי קריסטל נוצצים, ואזות קריסטל בכל מיני צורות ואולי ברבורים מקריסטל אפילו. נתצו אותם, שִברו אותם. יתפזרו סביב רסיסי קריסטל. נטאטא את כולם לרחוב למען יראו וייראו, והרחוב יהיה מכוסה בשברי קריסטל, ואם בערב יקראו לזה 'ליל הקריסטל', נו אז אנחנו כנראה נזכה לעוד שם אחד למבצע שלנו.

זהו, אנחנו במצב מלחמת אזרחים. כל אחד מבין מכך מה יש לעשות כדי לפסוע לקראת מדינה טובה ובריאה. כל מדינה צריכה מלחמת אזרחים, והגיעה עת שפיכות הדמים. אנחנו בטוחים, על פי קשר עם קבוצות אחרות בתוך המטה הגדול יותר שלנו, המטה שמאחד את כולנו למארג אחד של ליברלים, דמוקרטים, אוהבי אדם ושוחרי שלום, שהפעולה שנעשית במגדל המגורים שלנו היום תתפשט בכל הארץ. אנחנו נתנו את האות, ובכל מקום הנאורים והמתקדמים ואלה שישראל היא הארץ שלהם, יצטרפו למלחמת האזרחים, ויהרגו את שכניהם. אנחנו מבקשים לא לחמול, להתגבר על הרגש, כי במלחמה צריכים לפעול בהיגיון ולחסל את כל מי שעומד מולנו בדרכנו למדינה דמוקרטיה וליברלית".

במשך הזמן, אחרי שהתפוצץ הקרב הראשוני ההרואי, התברר שהליברלים לא הותקפו בחזרה על ידי האזרחים שאינם ליברלים. הם לא ירו, ולכן הניצחון של הליברלים היה קל. מיד אחרי הניצחון וההרג דאגו גם לבנות סיפור שההם התחילו, שהייתה פרובוקציה בבניין. שאחד השכנים הביביסטים נראה הולך עם מבט מוזר בעיניים, ולא היה מנוס אלא להתגונן. ישראל נוקתה מאלמנטים לא חיוביים, ובשוך שפיכות הדמים נשארו בחיים האלמנטים החיוביים בלבד.
ביום שאחרי האיר השחר על יום יפה יותר.

נימוסי קולנוע
בשישי שעבר צפיתי בהקרנה של סרט ישראלי מיוחד במינו: "מכתב לדוד" שמו. הסרט הוא על האחים התאומים איתן ודוד קוניו. הבמאי תום שובל צילם בעבר סרט בכיכובם של התאומים. דוד ואח צעיר יותר, אריאל קוניו, נחטפו לעזה מקיבוץ ניר עוז. סרט חזק וכואב, המציאות חזקה וכואבת.

איתן ניצל, דוד (ואריאל) קוניו עדיין שם. הבמאי תום שובל אמר מעל הבמה שזהו סרט לא גמור, "ברגע שדוד חוזר, אני מצלם לסרט הזה סוף חדש".

עד כאן כמה מילים על הסרט, שראוי להרבה יותר מכמה מילים. עם זאת, מה שרציתי לכתוב עליו הוא דבר אחר, שקשור לנימוסי הקרנות, ותקף לכל סרט.

אני תמיד נשאר לשבת עד סוף כל הכיתובים עם כל הקרדיטים. אני לא קם. זו נראית לי התנהגות לא תרבותית. במיוחד בהקרנות בכורה. ברוב המקרים אני היחיד היושב באולם בעוד כולם קמים והולכים.

הכיתובים עם שמות העושים במלאכה רצים על המסך, וכולם עם הגב למסך או כבר מחוץ לאולם. זה לא יפה. במיוחד לא בהקרנות של סרטים ישראליים. אולי האבא של ה"הובלות" או של ה"קייטרינג" או אפילו אחד העורכים של הפוסט פרודקשן, או עוזר הצלם 1 נמצאים באולם. כל אחד ואחת מהם כל כך מחכים לראות את השם שלהם על המסך, אבל מה הטעם, איש כבר לא רואה.

אחרי שכל הכיתובים התגלגלו מעלה ותמו, יצאתי מהאולם, ואז פגשתי אחד מראשי גופי התרבות החשובים בישראל, ואמרתי לו שאני תמיד נשאר לראות את כל הקרדיטים. במיוחד בהקרנות. “ביפן זה ככה תמיד", הוא אמר לי, “לא רק בהקרנות בכורה. אפילו בסרטי קומדיה קלילים. הקהל נשאר לשבת בנימוס עד שכל השמות עוברים".

פינת השלולית
אני לא יודע אם אתם מעודכנים בעובדה שיש בטיקטוק סרטוני הדרכה לעשיית צהלולים. כן, יש מדריכי קולולו. ועכשיו אנחנו מספרים על אמא של נסיכה, ועל הנסיכה שנישקה צפרדע, מצאה בו נסיך, סיפור האהבה שלהם התפתח וצמח, ומועד לחתונה נקבע.

אותה אמא של נסיכה מוכנה בכל לחתונה, רק דבר אחד היא לא יודעת לעשות: צהלולים. במשפחה של הנסיך־צפרדע כולן כבר הכינו את הלשון לצהלל בערב השמחה הגדולה, אבל במשפחת הנסיכה לא יודעים איך לעשות קולולו. האם אנחנו צפויים לראות בושות במשפחה ברגע החופה? האם צד אחד יצהלל וצד שני ישתוק במבוכתם של חסרי הכישורים?

לא יקום ולא יהיה. האמא של הנסיכה שמחה כשגילו לה שיש בטיקטוק סרט הדרכה לקולולו. היא מתאמנת עכשיו. טוב שיש אינטרנט כשצריך אותו בעיתות מצוקה. 