פינת פיראטים, בלרינה מסתובבת, מטוסים מתנגשים וסקיי לופ שמסתובב ב־360 מעלות סביב הציר של עצמו. אני מצטערת, זה לא אישי כלפי המקום, אבל אף פעם לא אהבתי את החלק הזה של הלונה פארק. כל לונה פארק שהוא. למען האמת, זו אחת מצורות הבילוי בארץ ובחו״ל שמעולם לא הצלחתי להבין. לא כילדה, ולא היום.
ואם בכל זאת מזדמן לי להיות במקום כזה, אני מעדיפה לעמוד בתור לדוכני נקניקיות או צמר גפן מתוק, ללכת לאיבוד במבוכי מראות ולבזבז שעות במכוניות מתנגשות עם ילדים בני 6. קרוסלות זה נחמד, וגם מופעי בידור בינוניים. בקיצור, תנו לי את כל מה שאפשר ליהנות ממנו בלי להשתתף פיזית בחוויה. אזור בטוח ויציב יחסית, רצוי על הקרקע, בלי סיבובים מיותרים, בלי התהפכויות, בלי פניות חדות.
ואם אני כבר עולה על מתקן כדי להצדיק את נוכחותי, אני צריכה לשבת במקום שבו הדרך נפרשת לפניי. לראות לאן מוביל השביל. קצת כמו בנהיגה בכביש, קצת כמו בבחירות שלי בחיים.
ולמרות הניסיונות שלי לשלוט במסע חיי ובתחנותיו השונות, גיליתי שאם יש משהו שמפעים ומסקרן אותי באמת, זו דווקא הנסיעה המטלטלת של כל אותם נוסעי רכבות ההרים האמיצים. ילדים ומבוגרים שמרצונם החופשי מתמסרים לחוויה.
אני עד כדי כך מהופנטת, שלא מורידה מהם את המבט, עד שלפעמים אני מבחינה בדקויות - בנשימה הנעתקת כשהקרון ממריא לנקודת השיא, ומרגישה כמעט יחד איתם, מלמטה, את הלב שנעקר מהמקום. כמו בזמן נחיתה חדה מדי או במעלית של גורד שחקים שיורדת במהירות בלתי נתפסת.
תחושת העקירה הזו - מפחידה, כואבת ומשחררת - מנתקת אותך לכמה רגעים מהקרקע הבטוחה. ואז, כמו קסם, מגיע הקתרזיס. רגע ההקלה. והתחושה המופלאה הזו של “עשינו את זה, התגברנו על הפחד".
אף פעם לא עשיתי את זה. ואני עומדת למטה, מקנאה באנשים שמאתגרים את עצמם עד הקצה, שמותחים את קצב דפיקות הלב שלהם לשיא, שנותנים אמון מוחלט בחתיכת מתכת פשוטה עם מוט שמונח על הבטן ואמור לשמש כחגורת בטיחות. חתיכת מתכת שטסה על מסילה בגובה בניין במקרה הטוב, וגורד שחקים במקרה הרע. חתיכת מתכת שעושה פניות חדות ולא סלחניות. ועוד לחשוב שאנשים משלמים על זה לא מעט כסף.
ובכל זאת, פעם אחת באמת העזתי. עליתי גבוה, מעל לגבהים שאני רגילה אליהם בדרך כלל. זו הייתה אומגה שחצתה שני קצוות צוק במנרה - אזור שהשארתי בו לפני שנים פיסה מהלב שלי, ואולי בגלל זה עקבתי באדיקות ובחרדה אחרי כל מה שקרה שם בחודשים האחרונים של המלחמה.
כבר לבשתי את רתמת הבטיחות, כבר טיפסתי לגובה, כבר שחררתי רגל אחת באוויר ואחזתי חזק במוטות עד שוורידים בלטו לי בידיים. המדריך, שהוא גם חבר, הבין את החשש שלי והוסיף לי רתמה נוספת. הוא חייך ואמר: “זה רק חצי שנייה של פחד, ששווה את כל המסע והנוף הקסום בדקה וחצי של מעוף ציפור".
בסוף, האומץ קפץ עליי - ושחררתי את הרגל השנייה. עצמתי עיניים חצי מהדרך. והוא צעק לי מאחור: “תפקחי עיניים ותפרשי ידיים!", פקחתי. פרשתי. אבל לא באמת חוויתי. הפחד היה שם, טבוע עמוק בגוף.
מעניין אותי לדעת אם כל המכורים לאקסטרים זקוקים לזה כי קשה להם לעשות פניות חדות במציאות, או שאולי התנועה האקטיבית הזו - העליות, הירידות, הסיבובים המסוכנים רק לכאורה - היא סוג של אימון לחיים עצמם. כי בסוף, רכבות הרים מפחידות ככל שיהיו, הן בטיחותיות. או כמו שאומרים אלה שמנסים לשכנע אותי לעלות: “ילדים עולים על זה".
על רכבת הרים אני לא אעלה. זה יותר מדי אקסטרים בשבילי. אבל לפעמים, כשאני רוצה לקפוץ שוב - קפיצה פשוטה מתחנה אחת לשנייה, בלי יותר מדי פיתולים - אני נזכרת איך שחררתי משהו קטן בין צוק לצוק, בדקה וחצי של מעוף, כשהסתכלתי למטה ולא האמנתי שאני באמת באוויר. אני. באוויר.
וכבר אז ידעתי: בפעם הבאה שאקפוץ מרצוני החופשי, בלי שמישהו ידחוף אותי מאחור - אני לא אעצום עיניים יותר. אני אהנה מהדרך. כי מה כבר יכול לקרות?
