הדינוזאור האחרון | רון מיברג

הספד ב"ניו יורק טיימס", 10.2.2025: “טום רובינס, שהרומנים הקוסמיים הקומיים שלו על טרמפיסטיות עם אגודלים ענקיים, סוכנים חשאיים מסוממים וברוקרים מיסטיקנים לכדו את דמיונם של מיליוני קוראים מהמחתרת התרבותית בשנות ה־70, מת ביום ראשון בביתו בלה קונר, וושינגטון. הוא היה בן 92.

“לצד ספרים מאת קרלוס קסטנדה, ריצ'רד בראוטיגן וקן קיזי, ספריו בכריכה רכה של רובינס, ממורטים ועם קצות עמודים מקופלים, היו מראה נפוץ על מדפים מאולתרים וקופסאות עץ בעידן ההיפי המאוחר, בין סופה של מלחמת וייטנאם ואמריקה של רונלד רייגן. רובינס היה אחד הכותבים הנדירים שהיה סופר קאלט וגם רב־מכר גדול. עם העלילות המפוזרות שלו, הארות פופ פילוסופיות ועקיצות מטווחות נגד קונבנציות חברתיות ודת ממוסדת, היו ספריו הליווי המושלם ל־LSD, הופעות של הגרייטפול־דד ומפלטי סופשבוע של יוגה, הרבה לפני שאלה הפכו לחלק אינטגרלי מחיי הבורגנות באמריקה. את ספריו של רובינס קראו בשל משפט מנוסח היטב ולא בגלל עלילה מהודקת. המטבע הספרותי שלו היה הגזמה, אירוניה, פתוס ופואטיקה מיתו־קומית שחברו לאפקט שהיה ייחודי לו".

בסתיו 1975 למדנו כמה בלתי אפשרי היה המרחק מדירה קטנה בקיבוץ יד חנה לסן פרנסיסקו, אחת הערים היפות בעולם ושובת לב סדרתית. לא באנו להסתלבט; באנו ללמוד. בני 21, חדורי יעד, רציניים וממוקדים. הוצאתי מ"הנץ ממלטה" מאת דאשיל האמט את האתרים הרבים בעיר שמופיעים בו, והלכתי לצלם אותם ולכתוב עליהם. במגזין “City" של קופולה הקדישו גיליון שלם להאמט ולעיר שבה כתב. איור העטיפה של האמט מונח עם שאר חפציי במחסן בקונטיקט. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי בספרות אנגלית. דיק מילר, המורה, חשב שאני הפיג'מה של החתול.

1975 הייתה שנה קשה ואפורה. באפריל ברחה אמריקה מסייגון, שצבא הצפון מזנב בה. ג'רלד פורד, הסגן שהחליף את ניקסון שהתפטר, היה נשיא זמני נטול חשק לתפקיד. את הפרחים משנות ה־60 החליפו צבעי אדמה מתונים, מעילים מעודפי הצבא ומגפיים. בנורת' ביץ' שכנה “City Lights", חנות הספרים המיתית של לורנס פרלינגטי, בפינת ברודוויי וסמטת ג'ק קרואק. עמדתי שם עד שלא יכולתי לעמוד יותר.
מזווית העין ראינו שצעירים רבים קראו ספר אחד בכריכה רכה. הוא יצא לאור ב־1971 אבל התחיל ישנוני. את העותק של “Another Roadside Attraction" קנינו ב־Green Apple, חנות הספרים המשומשים הגדולה ברחוב קלמנט; 100 מטר מהמעדנייה הטורקית שמכרה פלאפל.

ב־1975, כאשר אזל הספר בכריכה קשה לטובת קוראים שווי נפש ומפוהקים ומכר רק 2,200 עותקים מה־5,000 שנדפסו, הוציאה אותו בלנטיין במהדורת כיס. מה שהחל בלחישות ידעניות מפה לאוזן התלקח כבתים במאליבו עם גיבוי של רוחות סנטה אנה. הוא הפך ללהיט קמפוסים ענק ובכל מקום שבו חיו צעירים ארוכי שיער ונוטלי סמים. במהלך השנים מכרה מהדורת הכיס חצי מיליון עותקים.

עם יותר מ־300 עמודים, “ARA" הוא משחק מילים מתמשך. דימויים, מטאפורות, האנשה ואנלוגיות נטולות משמעת, נשפכו מהספר. הפירוטכניקה הספרותית הזאת עטפה דמויות גדולות מהחיים: מאמנדה, אמא אדמה אולטימטיבית, לג'ון פול זילר, תמצית השאיפה לסגנון חיים פרימיטיבי וחף מפינוקים. הצלחתו של רובינס להתנחל בתודעת קוראים צעירים ששרדו שנים שחונות ובוגדניות באמריקה, הייתה הוכחה שתמצית תרבות הנגד לא הייתה ריבוי מניירות, אלא העדפת הפנטזיה. אף ש"ARA" מלא בסממני תרבות צעירה, סמים, אוכל, מוזיקה, אופנה ואוצר מילים, הספר לקח את הקורא לקצה המיתולוגיה, לא שונה בהרבה מה"אודיסאה"; לרגע קט נראו שנות ה־60 אפשריות ושפויות. אנחנו נחתנו בתוך הסבנטיז הקרות שהאירו באור ריאליסטי אפור את הפנטזיה הרובינסית.

הספר התפוצץ כמיצג של זיקוקין די־נור; נשים כתבו לרובינס והציגו את עצמן כאמנדה ובישרו לו שהן בדרכן לבקר אותו. זוגות שמחו לעדכן אותו שקראו לבנותיהן "אמנדה", כהוקרה לדמות ששינתה את תפיסת עולמם. במקומות שונים באמריקה צצו חנויות ועסקים שהתנאו בשם "Another Roadside Attraction": מדוכן ירקות בוושינגטון לריטריט יוגה בקליפורניה. “רולינג סטון" קרא לספר “הרומן האולטימטיבי של שנות ה־60".

הטיימס: “הוא כתב לאט - עט, כתב יד, בלוקים לכתיבה - והתייסר על כל משפט, לפעמים שעה שלמה על שורה אחת. ‘אינני יודע כיצד לכתוב רומן', אמר רובינס ל'סיאטל וויקלי' ב־2006. ‘אני לא יכול לומר לך כיצד לכתוב ספר; זאת הרפתקה חדשה כל פעם שאני מתחיל ספר, וכך אני אוהב את זה. לעיתים נדירות יש לי מושג מוקדם מה תהיה העלילה כשאני מתחיל לכתוב. אני נצר של שורה ארוכה של אנשי דת ושוטרים. מן המפורסמות ששוטרים הם שקרנים כרוניים, ואוונגליסטים מעבירים את חייהם בסיפורי אגדות דמיוניים בניסיון לשכנע אנשים רציונליים שמדובר בעובדות. אני מניח שזה מסביר את נטיותיי הספרותיות'.

“כפי שהיה מקובל אצל סופרים כמו קורט וונגוט והרמן הסה, אחד ממושאי הערצתו של רובינס, הכרתו התזזיתית והסגנון שלו, שהתאפיין בדמיון היפראקטיבי, חדרו עמוק למוחם של קוראים צעירים ונוחים להשפעה. אבל כוח המשיכה שלהם, כמו זה של להקות רוק עם ג'אמים ארכניים וסמי הזיה, החמיץ והסתייד כאשר המעריצים הגיעו לגיל העמידה. אף שספריו המשיכו להופיע ברשימות רבי־המכר של הטיימס, המבקרים סנטו בו והשפילו אותו כדינוזאור משנות ה־60, קביעה שהעליבה אותו מאוד. לזכותו וללא קרדיט הולם, הוא היה שנות אור לפני בני זמנו כאשר התמודד עם נושאים כאקולוגיה, פמיניזם ודת".

הבעיה עם ספריו של רובינס שכה אהבתי בזמן אמת, היא שהם לא נשארו איתי. הם נמחקו מהתודעה שלי ואינני מישהו ששוכח ספרים שקרא ואהב. הם היו טובים לזמנם, בימים שבהם הייתה לי סבלנות אין קץ לריאליזם פנטסטי, להזיות ארוכות על מהות החיים ועלילות סבוכות ומטורללות שקל היה ללכת בהן לאיבוד. נשארתי נאמן לרובינס חצי מהדרך, הרבה מעבר ל"Still Life with Woodpecker", אבל דבר לא נותר. באותה מידה אינני זוכר את עלילות הפיוטה של קרלוס קסטנדה או את “סידהרתא" של הרמן הסה; כולם מבשריו של רובינס. מעל הכל ריחפה דמותו החכמה והמשופמת של קורט וונגוט, שהתחיל עם הפצצת דרזדן והריסתה עד היסוד ב"בית מטבחיים 5" והמריא מחוץ לאטמוספירה עם קילגור טראוט. מתישהו הבנתי שהחיים קצרים מדי, וככל שחיבבתי את ריצ'רד בראוטיגן ו"Trout Fishing in America", אין לי זמן להשחית עליו. לאף אחד מהם לא הייתה סכין קומנדו בין שיניו וקולט כבד חגור למותניו, כמו הנטר תומפסון. הם היו המחילה הלא נכונה להיכנס דרכה לאמריקה שהתאוויתי לאהוב. הם היו שעשוע עם ג'וינט. תומפסון כתב על החיים עצמם.

זה היה מוזר על מלא: העלילה של “ARA" חשפה את הקאבר־אפ של הכנסייה הקתולית שהסתירה את תחייתו של ישו, כלומר את העובדה שהיא מעולם לא קרתה. בסופו מגיע הספר לשיאו הסהרורי וההזוי, כאשר הדמויות הראשיות בו מנסות לגנוב את גווייתו של ישו מהוותיקן; סיום מופרך ומוגזם, שלמרות המוטיב המשעשע בו, גרם לקוראים רבים לשקול מחדש את השתייכותם הדתית ולהכיר בעובדה שכולה עוגמת נפש, שהנצרות מגוחכת.

אחת הקוראות הנאמנות של רובינס שהתגלגלה לעיתונות, התוודתה בצר לה ואחרי שבועות רבים של התמודדות עם העובדה שהספר גרם לה לנטוש את הדת, כתבה לו מכתב בניסיון להבין ממנו מדוע עשה לה את זה. רובינס היה ידוע בשתיקתו הרועמת ובסרבנותו העיקשת שלא להתראיין ולהסביר את ספריו. לכן היה מכתב התשובה שלו מפתיע ואישי ולא מענה גנרי שהמזכירה שלו יכולה הייתה להנפיק על פי נוסח שעליו סוכם מראש. המכתב היה עשיר בהפניות תרבותיות, כמו לקבל איגרת מהסבא האינטלקטואל המשעשע שלך שבמקרה לא נתפס על ידי ה־MI־6 בריגול לטובת הסובייטים.

“מדוע שלחת מכתב דווקא אליי", תהה רובינס, “כשהיית יכולה לכתוב להילרי קלינטון או לברונו מרס?". רובינס היה נדיב ואדיב דיו להניא את הכותבת מהרעיון לעזוב את ניו יורק לטובת החוף המערבי, סמוך לעיירת מגוריו הקטנה במדינת וושינגטון. הוא הוסיף הערת אזהרה על מישהו שעזב את עולם המו"לות בניו יורק, עשה רילוקיישן לחוף המערבי וכעת הוא מובטל.

אחרי ספרים רבים כתב רובינס את “Tibetan Peach Pie", הדבר הקרוב ביותר מבחינתו לאוטוביוגרפיה או ממואר. בתשובה לשאלה מדוע נכנע וסטה מז'אנר הסיפורת המרחפת, השיב רובינס כי כתב את הספר כדי להשביע את רצונן של הנשים בחייו: “אשתי, האסיסטנטית שלי, הסוכנת הספרותית, מאמנת הכושר ואחיותיי; כולן הציקו לי בדרישה לכתוב את הסיפורים שנהגתי לספר להן על חיי. התיישבתי יום אחד וכתבתי 20 עמודים בתקווה שזה יספק אותן. הן קראו אותם ומישהי מהן אמרה, ‘אני אבכה ימים אם לא תכתוב עוד'. אין לי כל רצון לראות אישה בוכה".

הניסיון להבין כיצד שייכת טיבט לזיכרונותיו עלה על שרטון. “לא נסעתי לטיבט", אמר רובינס, “מהסיבה שלא שכבתי עם ג'ניפר לופז. יש דברים שצריך להשאיר לדמיון". באותו ריאיון לפני עשור ב"ניו יורק טיימס", לא התגבר רובינס על הצורך לעקוץ את הנטר תומפסון. תומפסון התאבד שנים רבות לפני שרובינס האיר אותו באור חדש: “אני לא מזהה את עצמי כנציג תרבות הנגד של שנות ה־60 וה־70 כמו תומפסון. אני לא רואה את הדמיון בינינו. אני לא חושב שהייתה להנטר בחייו התנסות אמיתית משנה השקפת עולם עם טריפ של LSD. הוא לקח סמים אחרים שאותם שטף עם אלכוהול, אבל הוא מעולם לא היה אורח של הממד הנפשי ש־LSD פותח למי שנוטלים אותו באופן אחראי ומבוקר. מכיוון שלא היה שם, אנחנו בעלי השקפות שונות".

סופרים מעטים נולדים עם קול מקורי, ייחודי, אישי ופורץ גבולות. רובם מבלים חלק ניכר מחייהם בגישוש, לעיתים נטול סיפוק וחסר תוחלת, אחרי המילים, הרעיונות והעלילה שיגדירו אותם. בודדים בלבד זוכים לעזוב את בסיס הזינוק לפסגת האוורסט ולכבוש אותה; רבים מדי נופלים בדרך או נקברים תחת מפולת שלגים בסערה. טום רובינס הסתובב שנים, מגשש את דרכו במקל עיוורים, עד היום ההוא ב־1967, שבו נפתחו דלתות דמיונו; להקת הדלתות, שדלתותיה עפו מציריהן, היא שגרמה לרובינס להמריא. מה שמוכיח שלפעמים הטריגר הטרחני ביותר הוא שגורם לנו למצוא את דרכנו אל האושר. לגביי, אין עילה קלושה יותר מהדלתות. צריך לומר זאת: אני לא אוהב אותם. אבל הם הסירו את האזיקים מידיו של סופר מיוסר.

כפי שהוא כתב את זה בעצמו: “הדלתות ייצגו את הצייטגייסט, עם אופטימיות פוליטית, ערנות רוחנית וערכים משחררים, מנתצי ערכים תרבותיים מיושנים, בו בזמן שייצגו חדשים, מלאי און, ריכוז והתרסה תיאטרלית לא צפויה כלל. הם נופפו בצליל המיוחד שלהם ולא שיווקו בביישנות תרבות חדשה שרמסה את הישנה".

עבור מי שכמו שאמר עליו דיוויד קרוסבי, ג'ים מוריסון היה dork עם מכנסי העור הצמודים והיצר הבלתי ניתן לכיבוש לשלוף מתוכם את הפין הפואטי ולנופף בו עד שהשוטרים הורידו אותו מהבמה, הדלתות היו בעיניי תוספת לא הכרחית; יש בהשפעתם על רובינס רמז המסגיר כיצד עוצבה כתיבתו הספרותית ומדוע לא שרדה את תור הזהב הקצר שלה.

“הייתי אחד מצעירי סיאטל הרבים", כתב רובינס, "שעזבו את ההופעה של הדלתות, המומים, הלומי רעם ומטולטלים. בחזרה בעליית הגג שלי, עדיין מסטול מחומרים נוספים למוזיקה, ישבתי בשתיים לפנות בוקר לכתוב ביקורת על ההופעה לעיתון מחתרת מקומי, כשעדיין נישאתי על גבי האנרגיה הניאנדרטלית והפואטית שהדלתות הטיחו במוחי. שם מצאתי את קולי. נכון שהוצאתי תחת ידי פרוזה אימפרסיוניסטית שהייתה הסנונית של סגנוני הספרותי העתידי; אינני יכול לקבוע בביטחון שחלק מהמשפטים לא נגנבו ממה שקראתי באותו קיץ, אבל כתבתי בעזוז, חופש וחירות הבעה שלא השגתי לפני כן. האש שלי נדלקה. כמה שבועות לאחר מכן התחלתי לכתוב את הרומן הראשון שלי ומעולם לא הבטתי לאחור. ובאשר לדלתות: אני מרגיש כלפיהם היום כמו שהרגשתי באותו לילה לפני 30 שנה. ריף לריף, דימוי לדימוי, הם היו להקת הרוק המסעירה ביותר שאמריקה העמידה".

אף שחי רוב חייו במדינת וושינגטון, בצפון־מערב אמריקה, היה רובינס ג'נטלמן דרומי מקרוליינה הצפונית. את צעדיו הראשונים בכתיבה ועיתונות עשה בדרום. כבעל מדור בעיתון בריצ'מונד, וירג'יניה, הוא אייר את כתיבתו עם צילום של לואי ארמסטרונג. זה לא היה מקובל בווירג'יניה, והמערכת הוצפה במכתבי מחאה מכוערים. רובינס זומן לעורך, שאמר לו לא לפרסם יותר צילומים של “גברים לא לבנים". סיאטל הייתה העיר הרחוקה ביותר מריצ'מונד בתוך אמריקה, ולכן הגיע אליה רובינס.

הוא סירב לאמץ את הקביעה שהרומן מת. “לפני 50 שנה אמרו שעתיד הרומן תלוי ביכולתו להצליח להימלט מהרודנות של העלילה. מאז סופרים רבים כתבו ספרים משעממים ללא עלילה, שרק חבריהם הטובים ביותר קראו. אז הגיע ריצ'רד בראוטיגן וכתב את ‘Trout Fishing in America', שלא הייתה לו עלילה, לא פיתוח דמויות ושום זכר למה שסיפרו לנו שנחוץ לרומן; ועדיין קוראים רבים לא הניחו את הספר מידיהם כאילו היה ספר מתח. זאת הייתה אבן דרך אמיתית בספרות מערבית".

מי היה טום רובינס? עם המקדמה שקיבל עבור “ARA", הוא התפטר מעבודתו ונסע ליפן כדי לראות את העגורים הלבנים המפורסמים. הוא התאכזב קשות. הכניסה לשמורה הייתה ממוקמת באמצע שלט החוצות הגדול ביותר שראה של קוקה קולה.