שש וחצי בבוקר שבת, שיחת טלפון מאחותי. שיחה ביום הזה ובשעה הזאת אף פעם לא מבשרת טובות. אחותי בישרה שבן הדוד האהוב שלנו מארצות הברית נפטר. האיש הכי חי ומקסים שאתם יכולים לתאר לעצמכם הלך לעולמו. צעיר מדי. גם הוא, כמו עוד כמה מבני המשפחה נפל בסרטן. מאיפה המחלה הזאת נחתה עלינו? אלוהים יודע.

התחלנו לחפש טיסה כדי לתת לו כבוד אחרון. יש מעט היצע והמחיר בדקה ה־90 מחריד. לפני שנתיים יכולת לתפוס בצ'יק טיסה לכל עיר בעולם בעלות של קילו עגבניות. כל החברות התחננו שנמריא איתן. ועכשיו, לך תמצא טיסה במחיר סביר. אף שגם קילו עגבניות הפך לעניין של משכנתה. החיים עצמם, למי שעוד שורד במדינה, נהיו וואחד תיק. 

הקושי התעופתי שלח אותנו לחפש כל מיני קונקשנים שהשם ירחם: במזרח, במערב, לינה פה, רביצה שם, מסע מסביב לעולם. וישנה גם חרדת הטיסה האיומה שממנה אני סובל, שהתפרצה שוב רק לאחרונה, בדרך למה שאמור היה להיות החופשה הרומנטית של אשתי ושלי ושבגללה, במקום להתאהב מחדש, צעקתי במטוס מלא נוסעים: “אני יורד עכשיו", ואיימתי על ענבל שאקפוץ בלי מצנח. 

בשבת, כשקיבלנו את ההודעה על המוות, ההיגיון נעלם ופינה מקום ליגון עמוק ובעיקר לרצון להיות נוכח בשבעה. לתמוך. עשינו שמיניות באוויר ומצאנו משהו. נחיתה בפריז ומשם לניו יורק. כיוון אחד כרגע. איזה מחירים, יא אללה, טירוף. 

רגע לפני שאשתי אישרה את ההזמנה שלי, הסתכלתי עליה ואמרתי לה שאני לא מסוגל לעבור טיסה כזו. רק מהמחשבה על המסדרונות המעופפים והצרים צפה בגוף פאניקה. אהובתי, שהיא בן אדם הרבה יותר טוב ממני, ביקשה שאתבגר, שאני חייב להיות שם, וזה המינימום שעושים כדי להיקרא “בן אדם". היא לא מבינה. קשה לי לתווך את הדבר הזה, את הפחד הבלתי מוסבר הזה למי שלא חווה אותו בעצמו. 

אזרתי אומץ וביטלתי את התחושות האלה. בתוך שעות ספורות הייתי בדרך לפריז. ליתר ביטחון תקעתי כמות הגונה של כדורים לפני ההמראה. זה עמעם את הפחד, אבל כנראה שלא לקחתי מספיק. במושב נמנמתי בין ריחוף נרקוטי למציאות. שנת ביעותים, דחוסה, לא נוחה ומיוזעת. אחרי שעתיים התעוררתי לחלוטין ושוב הטקס הקבוע. “אני חייב לצאת", לחשתי לאחותי, שהייתה הפעם המבוגר האחראי. “זה נורא, איזה סבל". ושוב תחושה של התקף לב, משולבת בחושך נורא שמשתלט עליי. 

זה נמשך עד הנחיתה. בשדה התעופה של פריז, כשאני עדיין מסטול, החלטתי שאני לא ממשיך. המסע לארצות הברית נגמר עבורי. בדקתי אם יש דרך יבשתית לחזור לישראל. שלושה־ארבעה ימים דרך מזרח אירופה עד יוון. אוטובוסים, רכבות וקצת ברגל לאתונה ומשם לארץ באונייה או במשהו אחר שצף. כשאתה נמצא בקצה של היסטריה, זה הגיוני. הודעתי לאחותי ואחר כך לאשתי שזה התכנון. 

בעוד אחותי ניסתה לעכל את המצב, אשתי קבעה חד־משמעית: “שום אוטובוס. אתה לא תחזור חי ממסע כזה. תאבד בדרך. בקושי למטבח בבית אתה מצליח לנווט. תירגע כמה שעות בפריז ואז נראה. במילא שילמת כבר על המלון בשביל הקונקשן". 

הגענו למלון. איזו יפה פריז. גשום וקר, ועדיין מהמם. אכלתי סנדוויץ' לילי ברשת אוכל מהיר ובריא ונרדמתי בחסות שאריות הכדורים שעוד היו בדם. בבוקר אחותי המשיכה ליעד. אשתי, שפחדה שאתפוס רכבת אל הלא נודע, כבר הנדסה את הטיסה חזרה. “אתה יכול לעשות טיסה של שעתיים־שלוש?", ידעתי שלא, אבל היא הייתה כל כך אסרטיבית, שהשבתי בחיוב. “טוס הערב לרומא ומשם לישראל. טיסות קצרות. זה יעבור לך מהר מאוד".

בלי להבין איך ולמה, הייתי עוד פעם בדרך לשדה התעופה. הכפלתי את כמות הסימום. אשתי ביקשה שאגיד לאחראי במטוס שיש לי פחד מטיסות ושאבקש ממנו לסייע. נמנעתי, בכל זאת יש גבול לפדיחות. היא גם הציעה שאדבר עם מי שרק אפשר, כדי להסיח את הדעת באוויר. התיישבתי ליד קשיש וקשישה איטלקים. אמרתי שלום ובלי להמתין לתשובה סיפרתי על כל מה שעבר עליי ביממה האחרונה. לא עצרתי את שטף הדיבור לאורך כל הטיסה. כשנחתנו נתתי חיבוק לאיש המבוגר והודיתי לשניהם שתמכו בי. הוא השיב: "נו ספיק אה אנגליש. האב אה גוד איבנינג", ונמלט עם אשתו בלי להביט לאחור. 

בקושי מצאתי את השער לטיסת ההמשך מרומא לישראל. על הדרך תקעתי עוד כדור, בשביל להיות בטוח. זוגתי שוב דאגה לי מראש, ואיש צוות ישראלי, כך סיפרה, סייע לי להגיע ולשבת במקומי במטוס. את כל זה היא סיפרה, כי את הדרך מרומא לארץ אני לא זוכר. בשעת צהריים קמתי בבית, במיטה שלי. נרגעתי. הסרט נגמר. אחותי שלחה לי תמונה מההלוויה. נראה קר ומושלג, ובעיקר עצוב. ניסיתי להגיע, נכשלתי. כמה חבל שלא הייתי שם. 