1. בספר ההזמנות של מסעדת־בר "ברבוניה" כתוב שביום חמישי ה־14.4.16 חדר האירועים מוזמן על ידי בעל הבית עזרא מרמלשטיין לחגיגת יום ההולדת ה־96 של דובצ'ק. באותה תקופה מצבו של עזרא ברבוניה היה מחורבן למדי, הבן אדם עבר שלושה אירועים מוחיים, אחד קשה ושניים קלים, ובמשך כמה חודשים היה ספון בביתו, מקלל את העולם ואת גופו החסון שבגד בו.

כדי שתבינו, עזרא גבה הקומה היה גבר חסון, שניהל את בריכות הדגים של קיבוץ כפר גלעדי, היה אלוף הארץ בשחייה, אלוף הארץ בשתיית וויסקי, ומהכסף שבזבז על סיגריות וחשיש היה יכול לקנות את חצי רחוב בן יהודה. במשך השנים פרנס לא מעט נשים שעסקו במעשי צדקה לגברים מסטולים חובבי מצוות, מעשים טובים ומצוות פרו ורבו. 

למרות האירועים הרפואיים, הראש של עזרא ברבוניה נשאר אותו ראש, המון ידע, מתחרה עם אריק איינשטיין בכל הקשור לספורט - שמות שחקנים, תוצאות משחקים, שיאים עולמיים. הוא יכולת היה לתת הרצאה בת שעתיים בכל ענפי הספורט, ולא הייתם תופסים אותו טועה באף נתון.

הבן אדם ישב במרומי הקומה ה־11 בבניין קומות ליד שפת הים, צופה בעין אחת בערוצי הספורט (העין השנייה שבקה חיים) ומדי פעם מנסה לעשות קצת ספורט על הליכון או לרדת לשחות בבריכה שבמתחם בניין המגורים שלו, אבל לאט־לאט הוא הפסיק את הפעילות בשל החולשה ברגליו. 

למרות המצב, נשבע עזרא שבתאריך ה־14.4 הוא מתייצב ב"ברבוניה" למסיבת יום ההולדת של דובצ'ק, אפילו אם יצטרכו להביא אותו באמבולנס. המטבח כבר קיבל הוראות מה להכין, השף רפי כהן הבטיח להכין סירים ממיטב מעדני המטבח שלו במסעדת "רפאל" במלון "דן", ואצל ספק המשקאות הוזמנו בקבוקי קוניאק צרפתי.

בקיצור, כל זקני השתיינים של תל אביב, נערות הברים של שנות ה־50, ה־60 וה־70 הוזמנו. לאיש לא היה ספק שזה עומד להיות אירוע השנה. דוד קוך, המכונה דובצ'ק, התקרב בצעדים קטנים (הבן אדם קטן קומה) לגיל 100 וגם אם הייתם בודקים את פניו בזכוכית מגדלת לא הייתם מוצאים קמט אחד.

כאן המקום לספר שדובצ'ק כונה בימי הקמת המדינה “הקודח". שתי סיבות היו לכינוי, הראשונה שדובצ'ק היה אחראי על קידוחים בחברת מקורות ורוב זמנו היה מבלה באתרי קידוח. הסיבה השנייה לכינוי “הקודח" הייתה תשובתו לאנשים ששאלו אותו “לאן אתה הולך?", כשהיה יוצא עם אחת מהנשים שעסקו ב"קונסומציה" על הברים של תל אביב הישנה. “אני הולך לקדוח", היה עונה לקול צחוקם הוולגרי של הנוכחים, לאמירה שהיום הייתה נחשבת לגסה, וולגרית ושוביניסטית.

אם תהיתם מה פירוש המילה “קונסומציה", אז כנראה שלא הייתם יושבי ברים בתל אביב של פעם. תל אביב הקטנה יחסית לעומת היום הייתה משופעת בברים ובמועדוני לילה, שבהם ישבו על הבר או בתאים קטנים שהוסתרו בווילון כבד נשים שהנעימו את זמנם של גברים בודדים, שחיפשו חברה נשית והיו מוכנים לשלם על כך מחיר מופקע: תשלום על המשקאות שהזמינו נשות ה"קונסומציה".

הנשים עבדו בשותפות עם בעלי הברים וקיבלו על כל דרינק שהוזמן דרכן אחוזים. הקאץ' היה שהגברים שילמו מחיר מופקע עבור “השמפניה" ששתו הבחורות, אבל השמפניה לא הייתה שמפניה אלא קצת יין לבן ומשקה תוסס שהוגש בכוס מעוצבת ונראה כמו שמפניה צרפתית מסוג דום פריניון, שעלותה גבוהה, בעוד מה שהן שתו עלה לבעל הבית כמחיר גזוז פשוט בקיוסק. 

חלק גדול מהגברים שהכיר את תרגיל השמפניה העלים עין, כי בתמורה למחיר קיבל חברה, קיבל פוצי מוצי, קיבל קצת נישוקים, ובמקרים חריגים כשנכנס הגבר עם הגברת לתא שמעבר לווילון הכבד, היה מקבל תוספת שהוגדרה כפינוק מיוחד ועליה נגבה מחיר מיוחד.
דובצ'ק, שהיה חובב נשים מושבע, חובב מזון משובח וקוניאק צרפתי, הצהיר בכל פעם שנשאל כי הוא לא רוצה להתחתן משום שבעבודה שלו בקידוחים הוא נמצא לפעמים שבועות ארוכים בשטח ולא חוזר הביתה.

יום אחד אמר לי “אני לא נמצא בבית הרבה זמן, אם הייתי מתחתן, הגברת הייתה מתפתה לעשות דברים שהיו גורמים לי להיראות פראייר, ולא חסרים גברים שהיו מנצלים את היעדרותי לפתות את הגברת, אז טוב לי ככה עם הליידיס של הברים. אין מחויבות, יש רק תענוג, וכסף אף פעם לא היה חסר לי, כי תמיד הרווחתי טוב ועבדתי קשה". 

בשנות ה־60, כשהייתי בן 16 והתחלתי להסתובב עם מצלמה בלילות, הייתי נכנס למועדוני לילה. שמות של מועדונים כמו “אדרייה", “צברה", “פיפטי וואן" “פורטו ריקו" ו"קוקסטייל" לא יאמרו דבר למי שעדיין לא הגיע לגיל 60. כינו אותי “הילד עם המצלמה", ומסיבובי הברים של אותם ימים הכרתי דמויות ססגוניות שמזכירות את גיבוריו של הסופר האמריקאי הדגול דיימון ראניון.

במועדונים הללו התקבצו סופרים, ציירים, עבריינים, קציני צבא, פוליטיקאים, אנשי עסקים. דמויות ססגוניות שלפעמים בהשפעת אלכוהול הפכו להיות גסי רוח ואלימים, והברים הפכו להיות זירת אגרוף, מקום לניפוץ בקבוקים ולקללות ואיומים. בקיצור, בלגן. 

כבר אז קלטתי במועדונים האלו את דובצ'ק, שבלט בקומתו הנמוכה, שפתו התרבותית חיוכו התמידי והלארג'יות בהזמנת משקאות, דבר שבשל המצוקה הכספית שבה הייתי שרוי באופן כרוני, היה מתאים לי מאוד. כי לשבת על יד דובצ'ק זה אומר שיש לך שניים־שלושה דרינקים על הסבבה שלו, וגם אפשרות לראות מקרוב איך הוא מפלרטט עם אחת מנשות הקונסומציה, שדופקות דרינק אחרי דרינק, כי דובצ'ק לא שואל שאלות ומשלם. כך גם ראיתי מטווח אפס את הקטע שבו הוא יוצא עם הגברת, נשאל לאן הוא הולך והוא בקריצת עין היה עונה שהוא הולך לקדוח.

2. באחד מימי חמישי אני אוכל את הארוחה המסורתית של הפרלמנט במסעדת "ברבוניה" הקטנה, ומדי פעם עובר מהמסעדה לבר הצמוד כדי לעשן סיגריה שבין מנה למנה. דובצ'ק, כהרגלו, נמצא על הבר, שותה בירה קטנה וכוסית קוניאק צרפתי ומזמין את החבר'ה הצעירים היושבים סביבו לדרינק.

כהרגלו, הוא מסורק ומגולח למשעי, לבוש בגדים מבהיקים בניקיונם ומגוהצים כמו פעם (הוא תמיד מתפאר בכך שהוא מגהץ את הבגדים לבד). אני מביט עליו ומסתלבט: “דובצ'ק, יצא לך קמט קטן ליד העין השמאלית". דובצ'ק שולח יד לכיוון העין, מחליק ועונה לי בכעס שאין שום קמט ושלא אבלבל את המוח.

שבועיים לפני יום הולדתו ה־96 אין לבן אדם אפילו לא קמטון קטן, ומאחורי הגב אנחנו אומרים בקול רם שהפרצוף שלו חלק כמו טוסיק של תינוק, והוא עם ההומור הפולני שלו אומר בתגובה: “לא שמעתי, מכשיר השמיעה סגור".

בסביבות השעה ארבע הודיע דובצ'ק שהוא זז. ארז “חשבונות", שישב לידו והרביץ איתו כמות נכבדה של דרינקים, הציע שהוא ייצא איתו ויעצור לו מונית. דובצ'ק סירב. נפרדתי ממנו לשלום. ארז יצא אחריו לראות שהוא תופס מונית. כעבור כמה דקות ארז חוזר לבר, מתגלגל מצחוק. “מה קרה", אני שואל אותו, וארז מזמין קוניאק ובירה ומספר לי שדובצ'ק יצא לרחוב בן יהודה ואפילו לא הרים יד לעצור מונית. הוא חצה את הכביש ונכנס למכון הליווי שנמצא בפינת ז'בוטינסקי. הרמנו כוסית ואיחלנו לדובצ'ק קידוח מוצלח.

עזרא ברבוניה אושפז באיכילוב לצורך צנתור ברגל. ביום שישי אני יושב איתו ועם מרי המטפלת שלו בחצר בית החולים. עזרא מעשן קנאביס רפואי, להשכיח ולשכוח את הכאבים שמהם הוא סובל. אני מעשן רגילות ומספר לעזרא על הקטע עם דובצ'ק. אנחנו צוחקים צחוק מטורף. “הלוואי עליי", אומר עזרא, ואני מאחל לו שאחרי הצנתור הוא יחזור למצב שיאפשר לו ללכת לרקוד ולחצות את הכביש של "ברבוניה" למכון הסמוך.

אני מרשה לעצמי לומר את זה, כי בת זוגו מזולה עזבה אותנו כמה דקות קודם לכן, ואם היא הייתה שומעת שאני אומר דבר כזה, היא הייתה מביאה לי כאפה ומפדחת אותי לעיני היושבים בחצר. אנחנו מדברים בסבבה על הארוחה המתוכננת לכבוד דובצ'ק, ועזרא חוזר ומבטיח שלא חשוב מה יהיה מצבו, הוא מגיע לאירוע.

מה ששנינו לא ידענו, שממש באותם רגעים דובצ'ק חש ברע. אחייניתו הביאה אותו למיון של איכילוב, מרחק כמה מטרים מהחצר שבה ישבנו. בעוד אנחנו מדברים על הארוחה הצפויה, דובצ'ק הקודח החזיר את נשמתו לבוראו ומת.

השמועה על המוות עברה מפה לאוזן. בבית הקברות בקריית שאול התקבצו עשרות ממוקירי זכרו של המנוח: נשים שעסקו בקונסומציה בשנות ה־60 הגיעו עם הנכדים; מיטל, שיר ומעיין המלצריות והברמניות המקסימות של הבר "ברבוניה" הגיעו במלוא הדרן להיפרד מהלקוח הכי אהוב בבר; אמנון “אלומניום"; זליג “החירש"; מולר “פרחים"; ארז “חשבונות"; יוני “היורש"; סוזי “החיפאית"; מושיק “סיגר"; גולי “הדייג", ועוד עשרות ניצבו סביב הקבר והזילו דמעה.

האיש שהתפרנס מקידוחים נטמן באדמה. זליג “החירש" הביא מהבית כוסית קוניאק מכובדת עם רגל זכוכית, והניח אותה על רגבי העפר בין עשרות זרי הפרחים. ביום חמישי הם ישובו להיפגש כולם בחדר הישיבות לאירועים מיוחדים בחלק האחורי של "ברבוניה". בחדר תיתלה תמונתו של דובצ'ק, לצדם של גדולי השתיינים שישבו בבר והלכו לעולמם. עזרא קרא לחדר הזה “יד רגל ושם". במסיבת יום ההולדת של המנוח, דוד קוך דובצ'ק, יישפך הרבה קוניאק צרפתי. בעל השמחה לא יהיה, אבל החוגגים ירימו כוסית לכיוון תמונתו שעל הקיר ויברכו “לחיי המתים".