גפן שלי, בשבת בבוקר, כמה דקות אחרי שהרציתי בפני אורחי מלון ברמת הגולן, אבא שלח לי סרטון שלך: “תגבירי ותשמעי את קולות הלעיסה", כתב לי. לבי פעם, בכל פעם שאני מקבלת סרטון שלך ממנו זה כובש אותי, מחייה אותי ומפנה כאבים שהיו מנת חלקי עד לא מזמן.
בסרטון את אוחזת בנקניק מטוגן ולא כשר (נגיד, בסרטון הזה סבא וסבתא, מהצד שלי לפחות, לא יצפו בחיים, אחרת יסקלו אותי ואת אבא שלך בכיכר העיר) ואוכלת אותו בתאווה. “עוד כזה!", את מצווה על אבא שלך, והוא מתמוגג ונותן לך עוד חתיכת נקניק ביד וגם קצת חביתה שקשקש. בארוחות בוקר הוא אלוף.
התחלנו להעביר חוויות עלייך, גפן. את מדברת פתאום, מנהלת שיחות של ממש. לא מזמן היית אמא של שבת וכשחזרת מהגן, עמדת ליד המקרר, פתחת אותו ואמרת: “עוד חלה, אמא, תביאי לי חלה!". אבל את כל החלות הקטנות שעטפתי בצלופן וקישטתי בסרט כחול, שעליו כתבתי “גפן הרמן, אמא של שבת", כבר חילקת בגן, ובכל זאת, את בתי יחידתי, אז לפני שתיכנס השבת יצאנו אל המאפייה וקניתי לך חלה קטנה.
“חלה גם לאמא", ביקשת וכמעט שבכיתי. נכנסנו שוב אל המאפייה ושוב עמדנו בתור ולא פצית פה ולא רטנת ולא ביקשת לאוטו, אפילו לא נגעת בחלה שלך! חיכית לי!
שילמתי על עוד חלה ואכלנו אותה יחד על ספסל ברחוב. סיפרתי את זה לאביך, ובשבת שבה היית אצלו חיכו לך המון חלות מכל מיני סוגים ואלף ממרחים ושוקולדים. אבא ואמא אוהבים אותך מאוד, לו ידעת עד כמה.
לא מזמן עצרה אותי מישהי ברחוב, הסתכלה עלייך ואמרה: “זו גפן, מרסל?", “כמובן" עניתי, אני מורגלת באהבת הקהל, אבל את התחלת להבין שלפעמים עוצרים את אמא וקצת חשדת. פחדתי שתנסה לגעת בך, לנשק, לצבוט, כמו שעשתה מישהי קצת לא מודעת לפני כמה חודשים באחד הקניונים. אבל היא לא העזה, ההפך הוא הנכון.
“איזה כיף לך, גפן", אמרה האישה, “אמא יכולה לספר לך הרבה סיפורים". והיא הייתה כל כך נגישה ונחמדה, בגדיה צבעוניים ולאוזניה עגילי חרוזים ירוקים שתפסו את מבטך, היה בה משהו קסום ולא מאיים, אז מיד שיתפת פעולה. “חמישה בלונים", נקבת בסיפור הראשון שזכרת, והיא חייכה ועודדה “נכון! ואיזה עוד?".
“פלוטו!", אמרת לה, “מגידו!" (פלוטו מקיבוץ מגידו של לאה גולדברג). ואני עמדתי שם, מדושנת עונג וצפיתי מהצד איך הקטנה, שיצאה מרחמי בלי קול בכי, שהייתה מחוברת למכשירי חמצן במשך חודש, שהפחידו אותי כל כך שאולי יש לה איזה נזק למוח, מנהלת שיחה שלמה עם אישה זרה, מתקדמת כל כך מכפי גילה והיא רק בת שנתיים. “ואיזה עוד?", המשיכה האישה ולא ויתרה. “הדובון לא לא!", אמרת לה והצגת לה את התנועה "לא" בהמחזה מרשימה.
והאישה בירכה אותך ברכות יפות כאלו, של רוחניקים. שתאיר לך השמש, שתחייכי תמיד, שלאמא תמיד יהיה סיפור בכיס, שהאנרגיה הטובה תאפוף אותך, שהטבע יפרוש מרבדיו כשטיח לרגלייך ויבקש ממך לרוץ עליו. היא אפילו שלחה לך נשיקה באוויר. הודיתי לה, לאישה הזו, כי לרגע הייתה משפחה של ממש, והלכנו משם ואת הסתובבת אחורה להסתכל בה ואמרת: “עגילים עגילים", ואחזת באוזנך. עוד לא, קטנה שלי, אין שום סיבה לחורר שום דבר בגוף עדיין, כשתגדלי, תחליטי בעצמך.
אולי באמת הגיע השלב הכיפי סוף־סוף, אין גזים, כל השיניים שלך בקעו, יש לך שני חברים שמגיעים לשחק איתך אחרי הגן (אבא קורא להם ידידים, הוא לא מרשה יותר מזה), עומר ואמרי. עומר רב איתך על כדורים ומוותר לך ואת חולקת איתו את הבמבה שלך, ואמרי מצחיק אותך נורא וקורא בשמך כשאת הולכת.
את כבר מכירה את כל הצבעים, את כל הצורות, את כל הפירות והירקות. החודשים הארוכים הללו שבהם היינו רק שתינו, בלי שום עזרים חיצוניים, בלי שום ציפייה לאיזו דפיקה בדלת, כשהשלמתי עם הקיים והגשתי לך אותו בעטיפה הכי יפה שיכולתי, הימים האלו שחיינו יחד את ההתחלה, שבהם הקמנו לנו בית, את בילדותך הראשונה ואני בילדותי השנייה, בתוך חדר צבעוני, מדפים עמוסי צעצועים וספרים וארון קטן שבו יש המון דברי יצירה, גרמו לנו לגלות זו את זו. את חרוטה לי על הלב, גפן. איזו משפחה יפה וקטנה יש לנו.
השבוע טיילתי באחד הסטוקים הגדולים בראשון לציון, תרתי אחר הפתעות ראויות ליום הולדת שנתיים שלך, שהתקיים ב־8.2 אבל נערך בשבת הזו, שבה קוראים אנשים שחיזקו ועטפו את אמא - את הטור הזה ומחייכים. החלטתי שכל ילד שיגיע למסיבה שלך יקבל חוברת צביעה גדולה וחבילת טושים ענקית, שאותן אכניס לשקית יפה עם כמה ממתקים בתוכה ואת תחלקי להם את זה כשייצאו מן הבית.
לפני זה יגיעו בזה אחר זה רק אנשים שאת מכירה ואוהבת, 20 במספר, יביאו לך מתנות, יאכלו מהפריקסה שסבתא התחילה לטגן בחמש בבוקר, יתכבדו מאלף הממתקים שיונחו על השולחן ויצחקו כשתבוא המפעילה עם המצנח הצבעוני וכלי ההקשה. אגב, את מאוד אוהבת את מיני מאוס, וכמובן שאמא דאגה שמיני מאוס תפעיל את כל העניין הזה, אבא דאג להוסיף סכום לא מבוטל למזונות של החודש (יכול להיות שאמא גם פרגנה לעצמה שמלה לכבוד המאורע).
אני לא צריכה שתזכרי כלום, גפלולי שלי, אני צריכה שתחיי את הרגע, תיהני ממנו, מבלוני החיות שהזמנתי, ניפחתי ותליתי, שתופתעי מעוגת השוקולד שהזמנתי לך. בצק סוכר מפונפן ולא טעים לא יהיה פה! רק המון המון שוקולד ואלף סוכריות, כל הילדים ירצו מהעוגה הזו, מיד אחרי שתכבי את שני הנרות ותבקשי משאלה, אף על פי שאין לך מושג מה זה. אני צריכה שתזרחי, תצחקי ותחבקי אותי ואת אבא המון.
אדאג לפתח לך תמונות שיזכירו לך ובבוא העת לילדייך (נכדיי, וואי אני כותבת את זה וכבר אוהבת אותם) כמה טובה הייתה ילדותך. לכבוד המסיבה קניתי לך חצאית אדומה, חולצה לבנה וגרביונים לבנים, אקשור לך קוקיות וסרטים בשיער ותהיי ילדת יום הולדת יפה, עם תווי פנים מושלמים וחיוך שובב ומצחיק, דומה כל כך לאבא שלך ועם העיניים התוהות והסקרניות של אמא שלך. אבל האופי, כל כולו שלך וכך גם השכל והלב הרחב.
אני יודעת שתקראי את זה רק כשתהיי גדולה ובוגרת (אם לא תשמידי את כל טוריי במבוכה), אבל אני רוצה שתדעי שבשנה הראשונה נורא נורא קשה להיות אמא. יש המון בכי, הורמונים שרצים בגוף והעולם פתאום כבר לא כל כך מתייחס אלייך, כמו מחזר נלהב שהשיג אותך ודי לו בזה. באחד מהימים הללו שהיה קשה כל כך, מישהי אמרה לי: “מה יש לך, מרסל, זכית לתת מתנה! נתת חיים לילדה קטנה!", והסתכלתי בך, ורציתי שתדע האישה הזו שאני כואבת והלילות לבנים וקשה לי כל כך.
כשהיא הלכה, שטפתי את כוסות הקפה, היית אז בת כמה חודשים ולא נרדמת, אני זוכרת שאחזתי אותך בידיי, הייתי רצוצה מעייפות, הבטת בי בעינייך וחייכת אליי פתאום, חיוך גדול ויפה ומצחיק כל כך. צחקתי וצחקת גם את, ושתינו כך עמדנו במרווח שבין הסלון למטבח וצחקנו.
שם גיליתי אותך לראשונה - היום אני יודעת, גפן, לא נתתי לך חיים במתנה, החיים נתנו לי אותך כמתנה. מזל טוב, אהבה גדולה שלי. כל העולם פרוש לפנייך, ואם תרצי לנוח קצת ממנו ולשמוע איזה סיפור יפה - אמא תמיד מאחורייך, בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב. אני אוהבת אותך, גפן, אוהבת יותר מכל מילה שאי־פעם אכתוב.