שנתיים האחרונות הם צצים ברחובות אקראיים, בשכונות קטנות וגדולות, בין הריסות פינוי־בינוי וחפירות רכבת, ספסלים עם כל טוב עליהם. שאריות של זיכרונות של אנשים שלפני מעבר דירה או החלפת ארונות, מתעמתים עם עצמם ומול ארונם על הרגליהם המגונים. כן, צריך לזרוק הם אומרים, אבל קשה להם לשחרר. מה אם מישהו יצטרך מתישהו חרב מפלסטיק וכובע קש?
הבדיחה על היהודי הנודד סופרה בתקופות שזה היה רלוונטי לצחוק על הסיבה שיש יותר כנרים מפסנתרנים: כי קל יותר לברוח עם הכינור. והנה, אנחנו בני הדור השלישי והרביעי מרגישים בטוחים מספיק כדי להכות שורשים עמוקים של חפצים כבדים ועומס לא שימושי של שפע שנרכש בלי סוף, כי לא צריך לברוח יותר. יש לנו בית. לפחות בינתיים.
יש שמכנים את הספסלים האלה “ספסלי נתינה" (על שם מיזם התנדבותי בעל שם דומה). ישנם המסדרים מראש, ויש כאלה שהשכנים רתמו אותם מכוח האינרציה והפכו לתחנת חלוקה מקומית של חפצים, סוג של זירת סחר חליפין מקומית. מישהו לא צריך, מישהו אחר לוקח.
יוקר המחיה פוגש את הרצון שלי להיפטר משטויות אחת לכמה שבועות, לבדוק במה אני כבר לא משתמשת בבית ולהעביר אותו הלאה. תרבות ה״חבל לזרוק״, שכשהייתי ילדה ממש לעגתי לה - חוזרת ובענק. ולא רק שאני מברכת על שובה, אלא מפצירה בחבריי להיפטר מכל המחסנים שיש להם בבית.
והנה האמת המרה שרובכם מסרבים להקשיב לה: אתם לעולם לא תשתמשו במה שיש לכם במחסן, גם לא הילדים שלכם, ואפילו לא הנכדים. אתם רק תשאירו להם טונה של אשפה שהם יהיו צריכים לפנות ביום מן הימים, וזה אף פעם לא מחזה נעים. אחרי שאחת הסבתות שלי הלכה לעולמה, הגענו לדירתה לסדר את החפצים שעוד נותרו אי־שם במעמקי הדירה. מלבד צעיף רקום ויפה ועוד תמונה קטנה למזכרת, אף אחד מאיתנו לא לקח דבר. והיה ברור שרוב מה שנשאר שם נשמר מתוקף האמירה ״שיהיה״ כי אולי יום אחד נצטרך.
אם נהיה כנים עם עצמנו, וננסה לצמצם למינימום את מה שבאמת אנחנו משתמשים בו ביומיום, נבין שיכולנו להיות מיליונרים אם היו מחברים את הסכום של כל קניית גחמה שרכשנו על הדרך. תנועת המינימליזם היא שם דבר כבר כמה שנים ברחבי העולם, ולאחרונה כחלק מניסיונותיי לא לצרוך כמעט אקטואליה, אני צופה בשלל סרטוני יו־טיוב שעוסקים בעיצוב מינימליסטי ובאנשים שמסבירים שככל שנרוקן את הבית שלנו מחפצים מכבידים, ואת ארון הבגדים שלנו מעומס של דברים שלעולם לא ייצא לנו ללבוש, כך יהיה לנו הרבה יותר קל על הנפש. אני לא יודעת אם זה משפיע באמת גם על המצב הנפשי, אבל יש שחרור מסוים כשנפטרים מרכוש שאין בו שימוש.
שיטוט בין ספסלים ברחבי העיר מספר סיפור אחר לגמרי על הדברים שאנשים מניחים עליהם. אם בעבר היו מזהירים אותנו לא לגעת בדברים שמושלכים לרחוב, כיום ברוב המקרים לא מדובר בסמרטוטים או בחלקים שבורים של פסולת ביתית שהעירייה לא אספה, אלא בבגדים חדשים מקופלים יפה. בשכונה שלנו יש מי שמגדיל לעשות ומכבס את הבגדים קודם לכן. ויש גם נעליים, ציוד ביתי ואפילו שקיות של מזון יבש.
לפני כמה ימים ראיתי מישהי שהניחה שקית עצומה של פירות על ספסל. היא עטפה אותם יפה והשאירה פתק שבו הסבירה שהזמינה בטעות כמות גדולה מדי מהאפליקציה. חשבתי שזו מחווה יפה, בעיקר בימים שבהם מחיר של קילו פירות מתקרב למחירו של קוויאר שחור. האלטרנטיבה הקהילתית הזאת היא אולי אחד מהריקושטים הטובים שמתרחשים ברוח התקופה. בזמן שברשתות החברתיות מדברים על מלחמות אחים, בקבוצות הוואטסאפ השכונתיות יש התארגנויות שנועדו לשפר את איכות חייהם של התושבים, בלי עזרה ובלי טובות מאף אחד.
סביר להניח שכל הסיפור הזה היה נראה לי מובן מאליו, ואפילו מאוד ישראלי בתקופה אחרת, שבה ישראליות הייתה שם נרדף לעזרה ואכפתיות. אבל היום מחמם את הלב לדעת שהגנטיקה הבסיסית נשארה, גם בימים שבהם אי אפשר להביע דעה אחרת אפילו לא לשם הוויכוח; ימים שבהם כל השמעת דעה שאינה עולה בקנה אחד עם דעתו של אחר, כמוה כהכרזת מלחמה; ובעיקר בימים שבהם אזרחים תמימים הופכים לכלי שרת למניפולציות של המנהיגים שלהם ומאבדים את השליטה והאחיזה בדברים החשובים באמת, בחיים עצמם.
אז חוץ מלהמליץ לכם לספור עד עשר בטרם אתם עונים בכעס למישהו שהדהד מסר שאתם לא מסכימים עליו, אני אמליץ לכם בחום לא לקנות יותר כלום למשך כמה שבועות. תראו איך תגלו שיש לכם בבית הכל.