גבר ואישה יושבים בחדר מואר מדי ומחכים לפגישה עם הפסיכולוג. שלושה כיסאות מפרידים ביניהם, אין שום שיח. ולמה שיהיה? הם לא מכירים. היא עמוק בתוך הסלולרי שלה, מנסחת את אותה ההודעה לאחיה “מה שלום אמא? היא לא עונה לי", ומוחקת. והוא מקלף שאריות דבק וצבע מהיד שלו, היום סיים לצבוע את דירתו החדשה.

הזמן חולף עובר, השעון שעמד על עשרה ל־12 כבר מגרד את ה־12 ועוד רבע. הפקידה יצאה לארוחת צהריים והודיעה לשניהם שד"ר הרצי יודע שהם הגיעו ויקרא להם בתורם. מתישהו נמאס לו מקליפות הצבע, וגם הוא שולף את הסלולרי שלו, בדיוק כשהיא מחליטה לוותר ולא לשלוח אף הודעה, אמה מחוברת וכך גם אחיה, המועדף בבירור. הם סתם מסננים אותה, כרגיל.

היא מביטה בו, הוא די נמוך, שחרחר, רזה, לובש ג'ינס סתמי ונעליו מוכתמות בצבע.

היא: "סליחה".
הוא: "היי".
היא: "תגיד, יש פה עוד פסיכולוג?"
הוא:" יש רק דלת אחת, אז קשה לי להאמין".
היא: "אז שנינו ממתינים לאותו אחד?"
הוא: "הרצי?"
היא: "כן, יעקב הרצי".
הוא: "כן, רגע, למתי את מוזמנת?"
היא: "12, שכבר לא יקרה היום. ואתה?"
הוא: "אני ל־12 ורבע, אפילו הקדמתי, איזה מוזר".
היא: "איך 12 ורבע? פגישה איתו נמשכת 45 דקות".

הוא: "נשאל כשיתפנה".
היא: "טוב. אני די ממהרת".
הוא: "וואללה".
היא: "כן, אני לא מוותרת על התור שלי, אל תתבאס עליי".
הוא: "לא מכיר אותך, מה יש לי להתבאס?"
היא: "טוב, כי אולי גם אתה ממהר, אני רואה שאתה באמצע עבודה, אז..."
הוא: "הכל טוב".
היא: "אחלה".

היא שבה אל הסלולרי ובקפריזה לא מובנת חסמה מהוואטסאפ את אמה ואחיה. עכשיו שיחפשו אותה הם. הוא הכניס את היד לכיסו ומשחק בנרתיק הטבק, מת לצאת לעשן, להירגע מהיום הזה ומהאנרגיה המעצבנת ששורה בחדר, אבל החליט להתאפק, הרי את רוב הבית הוא סיים ואין לו כל כך מה לעשות היום חוץ מלקנות צינור חדש למקלחת. הוא שולח מבט לזו שעל ידו, יש לה חזה ענק, זה הדבר הראשון שהבחין בו, שערה אסוף, יש לה המון תלתלים ומתוך שרווליה הקצרים ניבטים הרבה נמשים. נמשים זה סקסי בעיניו, אף על פי שלדעתו יש לה אופי בלתי נסבל.

הוא: "לא קר לך?"
היא: "לא, למה?"
הוא: "את עם חולצה קצרה".
היא: "הכל בסדר".
הוא: "אחלה".

היא: "אתה ממליץ עליו?"
הוא: "עליו?"
היא: "על הרצי, הוא פסיכולוג טוב?"
הוא: "אה, זו פעם ראשונה שלך?"
היא: "כן".
הוא: "בכלל אצל פסיכולוג?"
היא: "אתה עושה סקר?"
הוא: "לא, סליחה. כן הוא די טוב, הוא נתן לי את האומץ להיפרד מחברה שלי".
היא: "היית צריך פסיכולוג בשביל להגיד לה שלא מתאים?"
הוא:" היא הייתה בתחילת הריון בזמן הזה".
היא: "אוי. סליחה".
הוא: "זה מאחורינו".

היא: "מקווה שתמצא לעצמה אהבה חזקה יותר".
הוא: "למה את מתכוונת?"
היא: "בדיוק בשביל זה באתי, אין לי עצם בלשון, עזוב".
הוא: "בסדר, כבר התחלת".
היא: "מי עוזב אישה בהריון, תגיד?"
הוא: "אז מה? להביא ילד לבית אומלל?"
היא: "אין כבר גברים היום, גם אחי עשה את זה למישהי, אבל מה? היא החליטה להביא את הילד, לא מזמן היינו בבר המצווה שלו, בקושי התייחס לאחי, שמחתי על זה".

הוא: "אני מבין למה לא קר לך".
היא: "אני שונאת מעילים, אין לי ויסות חושי".
הוא: "לא, כי כולך קרה, לזה אני מתכוון".
היא: "זה הכי חזק שלך?"
הוא: "עזבי".

היא עוזבת ושבה אל הסלולרי בפעם המי יודע כמה, הפעם נכנסה אל אפליקציית הסרטונים ההיא וצופה בסרטונים המסבירים איך לסדר את הארונות בצורה היעילה ביותר. הפקידה חוזרת מארוחת הצהריים.

פקידה: "מה זה, עדיין לא נכנסתם?"
היא: "תגידי, למה אני והוא מוזמנים כמעט לאותה השעה?"
פקידה: "מה פתאום, לא יכול להיות".
הוא: "יכול להיות. אני מוזמן ל־12 ורבע, והחדשה פה ל־12".
היא: “'החדשה פה'. אתה ממייסדי המקום, טרומפלדור?"
פקידה: "אני מיד בודקת".
היא: "הייתי צריכה לקחת אחד פרטי, לא דרך קופת חולים".
הוא: "יש לך 550 שקל לפגישה?"
היא:"אני פה, לא? מה זה אומר לך?"
הוא: "אז אל תקטרי, קחי".

הוא שולף חבילת מסטיקים מכיסו ומגיש לה, היא לוקחת שלושה.
הוא: "מה, באת רעבה?"
היא מחייכת, גם הפקידה.
פקידה: "אני מתנצלת, המחשב קרס לי בשבוע שעבר והכל התבלגן, מישהו מכם ייאלץ לוותר או להמתין עד שיהיה סוג של חלון לד"ר הרצי".
היא: "את לא רצינית".
הוא: "זה פשוט לזלזל לנו בזמן".
היא: "עזבי, אני מוותרת".
הוא: "לא, אני מוותר, אני גמור מעייפות גם ככה".

שתי דקות אחר כך שניהם במעלית.
הוא: "איפה חנית?"
היא: "במינוס 1, ואתה?"
הוא: "אני על אופנוע, אלווה אותך".

הם ממשיכים לרדת בשתיקה, המעלית נפתחת והם מתקדמים אל החניון.
היא: "אני גם צריכה להיפרד, אבל זה מורכב יותר משלך".
הוא: "תסבירי".
היא: "אהבת אותה?"
הוא: "מאוד, זה פשוט לא הלך לי, אני נווד כזה".
היא: "אז אותי לא אוהבים בכלל וגם אני לא אוהבת, אין שום אהבה, בכלל. אין אפילו את השורש של המילה לאהוב".
הוא: "הבהרת".
היא: "גם אם היינו אחרונים בעולם, והיינו חייבים ללמוד לאהוב, לא היינו אוהבים, כלום, בלי אהבה!".
הוא: "נו כבר! מה יש לך עם כל האהבה הזו?"
היא: "סליחה".
הוא: "מי זה? בעלך?"
היא: "אחי".
הוא: "טוב, כל אחד והקטע שלו, הוא חתיך לפחות?"
היא: "נו, תהיה רציני".

הוא: "אחיך לא אוהב אותך?"
היא: "הוא היה בן 4 כשנולדתי, בן ראשון, נכד ראשון, הנסיך של המשפחה. אבא שלי היה איש קבע, שבוע אחרי שנולדתי הוא נהרג".
הוא: "באיזו מלחמה?"
היא: "תאונת אימונים. בקיצור, אמא שלי נכנסה לדיכאון אחרי לידה, היום אני יודעת לקרוא לזה ככה, אז היא די הסתירה את זה. חשבו שאם יעזרו לה עם הילדים והיא תשכב במיטה ותעכל את האבל שלה, זה יעבור לה".
הוא: "ולא עבר".
היא: "לא, איזה עבר. היא קמה אחרי כמה ימים, הבינה שזה המצב הנתון וגידלה אותנו, אבל ראתה בי כמו הנאחס של המשפחה. פיתחה תלותיות באחי ואותי זרקה".
הוא: "אני מצטער לשמוע. אמרת לה את זה?"
היא: "היא לא עונה לי, כבר יומיים. קניתי כרטיס לאיזו הצגה של לסלאו, היא אוהבת אותה, רציתי להפתיע, אבל כבר יומיים שהיא לא עונה לי".
הוא: "לכי אליה הביתה, היא מבוגרת, אולי קרה לה משהו?"
היא: "אתמול אחי העלה תמונה לפייסבוק, הם עשו על האש אצלו בבית, ראיתי אותה ברקע מחבקת את הבת שלו".
הוא שותק, היא נשענת על האוטו ובוכה.

הוא מתקרב אליה.
הוא: "אפשר?"
היא מהנהנת, הם נשארים כך חבוקים כמה דקות, אולי אפילו יותר, בזווית העין הוא רואה את ד"ר הרצי יוצא מהמעלית ונכנס אל המרצדס שלו, הוא מסנן קללה אבל ממשיך לחבק אותה.
היא: "סליחה, אני לא יודעת מה יש לי".
הוא: "אני יודע".
היא: "למה אתה מתכוון?"
הוא: "יש לך כרטיסים. למתי הם? אני מת על לסלאו".
הוא מתחיל לשיר לה את “מריומה" בקולי קולות, היא מוחה את דמעותיה ומצטרפת אליו בריקוד זהיר,
הערב בשבע יאסוף אותה על האופנוע שלו.

הרצי יוצא מהחניון ונוסע ממנו במהירות, כמעט פוגע בשומר שעומד בכניסה. “הרצי הבן זונה" קורא אחריו השומר. שניהם צוחקים ולרגע אחד קטן, ואף שהרצי בן זונה, הם מרגישים שאולי הטיפול עבד.