קרוב לחודשיים שכב אחיה של אמי, דוד, בבית החולים, כמעט מחוסר הכרה. מצד אחד היה משמח הדבר, הוא קיבל ריאה חדשה, כזו שתעבוד טוב בגופו, ואת בלון החמצן שאיתו נסחב בעל כורחו יוכל להשיב לבית החולים, אבל מהצד השני, הוא פשוט לא קם. היה מתעורר לכמה דקות, ממלמל כמה דברים, מחייך לבנותיו ולאשתו שלא עזבו את מיטתו ולחשו לו מילות אהבה וחיזוק בצרפתית, ונרדם שוב מותש וכאוב.
כשביקשנו להגיע לבית החולים, אמרה לנו בת דודי שאבא מעדיף שלא, כך הוא ביקש טרם נכנס לניתוח. למעשה, שתי בקשות היו לו אם הכל מסתבך. הראשונה - שלא יבואו לראות אותו בדעיכתו. והשנייה - שלא יפרסמו את שמו בקבוצות קריאת התהילים והתפילות. מכירים אותו המון אנשים בפריז ובנתניה וזה מביך מדי.
אני חושבת שסיפרתי לכם על דודי דוד לא פעם. זה הדוד החתיך ההוא, יוצא חיל האוויר, שהיה בבת עינה ועטרת ראשה של סבתי מרסל. בשנות ה־70 טס לצרפת ושם פגש את מוניק, אישה יהודייה, תוניסאית בדיוק כמונו, יפהפייה, שנכבשה בקסמו מיד. הם נישאו ובבחירה בין האייפל לכותל - בחר בגבוה יותר.
למרות קומתו הנמוכה, הוא תמיד היה גבוה יותר מכולם. ראיתי בו “הדוד האירופי". הוא הביא הנה ניחוח שהיה חסר לנו בחגים ובאירועים המשפחתיים. פעם בשנה, למשך חודשיים (יולי ואוגוסט) ארז את משפחתו, שכר דירה גדולה ברחוב פרישמן בתל אביב, מול הים, ואת כל החופש הגדול היינו מבלים שם, איתם, עם הדודים מצרפת. היום, במבט לאחור, אני לא יודעת מתי דודיי והוריי עבדו, נראה היה שחודשיים שלמים היינו כולנו איתם שם על החוף. המלצרים לא פסקו להגיע, האוכל תמיד היה על השולחן, איתו גם האלכוהול והמוזיקה הצרפתית שביקש דוד שלי מבעל המסעדה שעוד הייתה שם.
הימים היו ימי שנות ה־90, טרם העלייה הצרפתית הגדולה ארצה. אני זוכרת איך נתלינו במבטא שלהם, בכל סיפור של בנות הדוד שלי על היורודיסני היפה והכוסות הצבעוניות המסתובבות ושוקי הכריסמס שבהם מותר להסתובב (אפילו הרב אמר להן). אני חושבת שבחודשיים הללו אמי הייתה האישה שלא הצליחה להיות עם אבי, היא לא התנתקה מדוד, הם ישבו שם שניהם מול הים, שתו, זמזמו שנסונים ישנים וצחקו מבדיחות משותפות שלא נס ליחן.
אחר כך, כשירד החושך, נסענו כולנו הביתה במונית של אבי. אמי קילחה אותנו, הכינה לנו ארוחות ערב והשאירה את אבי, שבדרך כלל עבד לילה על המונית, לשמור עלינו. היא התארגנה, לבשה חצאית קצרה שחשפה את רגליה הרזות והיפות, חולצה צמודה, התאפרה קצת, מה שלא הייתה עושה בדרך כלל, ויצאה שוב. את הלילות שמר לה דוד. הם טיילו בארץ, אכלו ולפעמים אפילו הרחיקו וירדו יחד לקזינו ביריחו. רק שנה ושמונה חודשים מפרידים ביניהם, ולפני שעזב את הארץ - חשבו כולם שתאומים השניים.
לפני כמה ימים, כשקראו לנו במהירות אל בית החולים, ובין השורות מלמלו את המילה “להיפרד", קראתי לבייביסיטר ונסעתי לקחת את אמי, נתתי לה בקבוק מים ושוקולד שקניתי בדרך ועל אף דברנותי, לא פציתי פה, לא רציתי להפריע וגם לא ידעתי מה מתחולל בתוכה - זו היא שהחלה לדבר.
“את יודעת, מרסל, לפני שהכרתי את אבא שלך, כשהתגרשתי בפעם הראשונה - הייתי רק בת 21 וכבר עם תינוקת".
היא הציתה סיגריה אף על פי שאני לא מרשה לעשן במכונית, אבל פתחתי חלון ושתקתי.
“הוא היחיד שדפק לי על הדלת", סיפרה. “בכל ערב, כשחזר מהעבודה, הביא חומוס, פלאפלים, לפעמים שווארמה ושתייה, אסף את כל החברים שלו והם באו אליי הביתה, חיכו שארדים את הילדה וישבו איתי עד הלילה, הוא לא נתן לי להרגיש לבד". את הסיפור הזה היא כבר סיפרה לי בעבר, אם אני לא טועה, אבל עכשיו, כשגם אני גרושה ואם לילדה, אני מבינה איזה מעשה אדיר הוא עשה, במודע או שלא.
כשהגענו אל בית החולים, היא לבשה חלוק ונכנסה אליו, בחצי העין הצצתי אל תוך החדר וחבל שכך.
דוד שלי, הדוד היפה שלי, החתיך כל כך, עם החיוך הטיזרי ועיני הדבש, שכב שם על מיטת חוליו, מחובר למכשיר המדמה תפקודי לב וריאה ופיו פתוח. אמי לא מסוגלת לדברים הללו ואני יודעת, גם לקברם של סבי וסבתי היא לא עולה, כי אחר כך זה משבית אותה לכמה ימים במיטה, ובכל זאת, צעדה אליו, ליטפה את מצחו, נשקה לו לא פעם ובקול רועד אמרה לו: “דיידו, אם תקום, אני אעשה הילולה ענקית אצל הבאבא סאלי, אכין לכולם פריקסה, יהיו צלעות כבש והרבה וודקה ואחר כך נצא לבלות אני ואתה, יאללה תקום, אתה גיבור, תקום". אחר כך הנמיכה את קולה ולחשה לו מילים ששמורות להם.
שעה ארוכה עמדה על יד מיטתו ובנותיו מחבקות אותו ואותה ומבקשות: “טאטא (דודה בצרפתית), אל תבכי". באיזשהו שלב ביקש הרופא לצאת החוצה, כי הוא רוצה לתת זריקה מסוימת שתפחית את הכאב, אני כבר יודעת על איזו זריקה מדובר, שמעתי עליה לא פעם ונשרף לי הלב.
אף פעם לא ראיתי את אמי מתמוטטת. אומנם כן ראיתי אותה ברגעי שבר, כעס, אימה, בכי, אבל לא ככה. בערב חג סוכות, בבית העלמין ותיקים בנתניה, רגע אחרי שקרעה הרבנית לה ולאחיותיה את דש החולצה, ישבה אמי איתנו, בנותיה, וחיכתה שתצא הלוויה. ברגע שבו הביאו את דודי, עטוף בטלית פשתן השמורה לאנשים חשובים בהחלט, גלגלה את עיניה והתעלפה. החזקתי אותה חזק כל כך, אולי הכי חזק שאחזתי בה בחיי.
אחותי הרימה לה את הרגליים ונתנו לה משהו מתוק לשתות, היא סירבה לפקוח את העיניים, רק מלמלה את שמו של דודי. ומה ראתה שם בחושך הגדול? אולי את אחיה, זה שקטף איתה סברסים לתוך פחית שימורים, ואת אחיה שחיכה בטרמפיאדה לשוב הביתה לסעודת יתרו שאותה בישלה סבתי במיוחד בשבילו, ופתאום הפציעה אמי עם מכונית והרבה ידידים שלה בדרום הארץ ואמרה לו “דיידו, באתי לקחת אותך לאמא".
ואולי ראתה את הלילות שבילו יחד, אסקפיזם, בריחה מהמציאות האומללה שהייתה לה בבית, ואת פריז, ואת השנסונים ששמעו יחד, אולי ראתה את ההופעה של מייק בראנט שאליה לקח אותה דווקא בפריז, כי הוא אמר ששם הוא משקיע הרבה יותר מהארץ. אולי את זה שאסף את דמעותיה ברגעי הקושי שלה, כי מי מעז להתגרש בתחילת שנות ה־80 כשיש ילדה קטנה בבית? אולי ראתה אותו בסוף ימיו, כשהיא מדברת אליו והוא מניד את ראשו כשומע אותה. כשנעתרה לנו סוף־סוף ופקחה את עיניה, היינו לבד באולם ההספדים, אני, היא ואמילי אחותי הקטנה. “מה קרה לי?", שאלה. חיבקנו אותה שתינו.
מסע הלוויה התחיל ואנחנו ישבנו באולם. לא היה צורך שנצטרף אליהם.
בדרך הביתה השמעתי לה את אנריקו מסיאס, הוא שר את “אדיו מון פאיס" על געגועיו למולדת.
“עזבתי את מולדתי,
את ביתי, את חיי
עזבתי את השמש, את הים הכחול,
הזיכרונות האלו מתעוררים
גם הרבה אחרי שעזבתי".
נוח בשלום, דוד, מהחוף הצהוב עברת אל הים הכחול והגדול.