הקונספט של יום הכיפורים הוא להציץ פנימה אל החור השחור שהוא התודעה שלנו, לברר בינינו לבינינו איפה טעינו, היכן פישלנו ואם זה קרה בזדון או בשגגה. גם הרעיון לשתק את המדינה כולה ליום שלם הוא גאוני ונכון. רק חבל שחלקים נכבדים של ישראל משותקים למחצה, שליש או רביע במהלך כל השנה.
כמדינה נאורה, כלי התקשורת הערביים נאס ורדיו שאמס משדרים כרגיל. ערוץ הטלוויזיה המוביל, הלָא טי־וי, מיישר קו עם המדינה, ורק רוכבי האופניים הקטינים, שזהו היום השמח שלהם ברחובות השוממים, מפירים בגאון ובהתלהבות את קדושת החג.
בעיקרון, להזדכות על חטאים באמצעות חשבון נפש הוא רעיון מצוין שאומץ גם על ידי הדת היהודית. העניין הוא לא רק החטא, אלא גם העונש. בימי הביניים היו ישועים (על פי הסרט "שם הוורד") שלקחו את ה"מיאה קולפה" צעד נוסף והלקו את עצמם בשבטים כדי לכפר על עוונותיהם. יש אסלאמיסטים שיעים שמבצעים טקס היטהרות מעין זה עד עצם היום הזה.
באחד מאותם ימים, אחרי סיבוב הובלת שיירה בלבנון בסיום מלחמת 82', נקלענו, ג'יפ בודד ברחוב הראשי באנצריה, לטקס העשורא. סביבנו מאות זועקים שמצליפים בשבטים על גבם החשוף עד זוב דם. לא הבנו במה מדובר. קהל המצליפים היה עסוק בענייניו ולא זרק לעברנו מבט. כשהתברר לנו שמדובר בדם ולא בקטשופ, עפנו מיד לאחד הרחובות הצדדיים.
בגרסה המערבית ראיתי מאמינים צעירים בטרנינגים שחורים מצליפים על גבם במגלב רצועות בד. לטובת אותה הכאה על חטא, מקיימים היהודים יום תענית (אומרים שצום טוב לבריאות) וכידוע, היהודים הם רחמנים על בני רחמנים. מקסימום "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי" ומכה קלה על חטא ועל החזה. ואם כללי הטקס מחייבים דם, עושים היהודים שימוש בפרוקסי, תרנגול כפרות שבו מתעללים, ממלמלים (שימות התרנגול ו"אני אזכה לחיים ארוכים וטובים") ושוחטים את הגבר. ואם עדיין נותר בהם שמץ חטא, הם מזדכים ממנו בתשליך לים או לשלולית הקרובה (אין תחב"צ ביום כיפור).
אני לא בטוח שהנוצרי, המוסלמי או היהודי מיטיבים את דרכם בתום הטקסים. אני בטוח שיש בעלי תשובה אמיתיים, אלא שככלל הבן אדם לא אמור להמתין ליום כיפור כדי לארגן לעצמו סליחות. "סליחה" עובדת לא רע אם מתכוונים אליה בזמן אמת.
ברמה הלאומית ניתן להבין את האבל היהודי על חורבן בית המקדש, רק חבל שהמאמינים משקיעים יותר תעצומות נפש באבל על חורבן הבית ההוא מאשר בתחזוקת הבית הנוכחי. ולא, הריסת אל־אקצא, תקיעה בשופרות בהר הבית וצעקות להרוג, לאבד ולהשמיד (ערבים) לא יגרמו לבניית בית המקדש. מקסימום יגרמו לסבב דמים מהסוג התנ"כי. מצדי שלהר הבית יעלו מוסלמים, נוצרים, יהודים, בודהיסטים וחילונים. כולם במסגרת האילוצים הפוליטיים הנפיצים בסגנון מערת המכפלה, מינוס ברוך גולדשטיין וממשיכיו.
אני מקווה ששלומי אמוני לא יחשדו בי באנטישמיות, כאילו אני נגד הדת היהודית. אני נגד כל הדתות. בייחוד אלו שמנסות לכפות עליי את הפרקטיקה שלהן. כמו האינקוויזיציה הספרדית ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – מפלגות הכפייה הדתית. כל אדם במובן מסוים הוא בעל אמונה, לא פעם ברמה "דתית". וזו שלי, הדת החילונית, מחייבת אותי לתמוך בזכותו של כל אדם לקיים כל פרקטיקה דתית מטורללת ככל שתהיה. מפרות קדושות בהודו עד פרות אדומות בישראל – בתנאי שאינו פוגע בעצמו ובמרחב הציבורי סביבו.
הסיפור שלא נגמר
ואם אנחנו בעניין של להכות על חטא בכיפורים, מה בעניין הכיבוש? כן, אני יודע, נמאס־נמאסת; נמאסתן־נמאסתם. נמאס אפילו יותר מהמלחמה האינסופית בגדה, ברצועה, ברמה בסוריה ובלבנון. יש לה שמות שונים. פעם זו אינתיפאדה ראשונה, שנייה שלישית, בודדים, סכינים, חמושים – כאילו מדובר באירועים תקופתיים, כמעט אקלימיים. כמו שרב. כמו שלג. מכות טבע, או מאה שנות טרור בהגדרתו של רפי איתן אללה ירחמו.
הכל רק לא לקרוא למצב בשמו, המאבק הישראלי־פלסטיני על הגדה, או בגרסת צה"ל: המב"ם. המערכה שבין המלחמות. אלא שאין שום "בין" בין המלחמות. יש מלחמה רציפה מאז ששת הימים, ורק האויב משתנה בין לבין.
ההחלטה על קיבוע המאבק הגדול במסגרת ה"מב"ם" נפלה ב־2013, כאשר נתניהו ראש ממשלה ובאיראן שולט חסן רוחאני. באותה שנה הוחלט באיראן ללכת להסדר גרעין עם האמריקאים. אז מה יותר הגיוני מאשר לפתוח באותה שנה במב"ם שכולל גם את איראן? ואכן, באותה שנה סימן צה"ל את איראן כאויבת מרכזית, ובחיל האוויר החליטו "ללכת למהלך אסטרטגי שלם" (על פי אמיר אשל, בעבר מפקד חיל האוויר ומנכ"ל משרד הביטחון בראיון לבן כספית) כאשר "המאמץ היה להקטין את האמל"ח של חיזבאללה ולייצר הרתעה".
ואכן, חיל האוויר פגע במשלוחי אמל"ח "לא מאה אחוז" על פי אשל, שנידב נוסטלגיה על מבצע ראשון שכולו קונץ פטנט כחול־לבן ש"השמיד את כל השיירה". מאז השמיד חיל האוויר שיירות, מתקנים, מעורבים ובלתי מעורבים עד עצם היום הזה, כאשר כמות האמל"ח שבידי חיזבאללה עולה מתקיפה לתקיפה.
כאשר עברו האיראנים לספק אמל"ח בים, דווח כי חיל הים עבר לנוהל פיראטי (מצטער על הביטוי, אבל זו לשון החוק הבינלאומי) של פגיעה בספינות התובלה. כאן התערבו העולם וידידינו האמריקאים. מבצעי ההשתלטות על ספינות סוחר הופסקו, ונמלי ביירות וטרטוס הפכו לקווי אספקת אמל"ח. אחרי ההכרזה על המב"ם ב־2013 ותקיפות חיל האוויר והים, המריאו מספרי הטילים והרקטות, וכאשר פגענו באמצעי הדיוק שנועדו לשדרג טילים לפגיעה במטרות נקודה, עברו בחיזבאללה לייצור עצמי.
המצב כיום הוא מאזן אימה של ממש, ומה שנותר למנהיגים ולגנרלים של שני הצדדים הוא לאיים זה על זה. טוב, האיום מצדנו גדול יותר, אז מה? בחיים האמיתיים, כיום, המב"ם מבמבם בגדה, וכולם, גנרלים ופוליטיקאים, חוששים מאיבוד שליטה. זו הסיבה שצה"ל נכנע למציאות והוא מפגין "איפוק" ומעורב במגעים ובהסדרים בין הרשות הפלסטינית לכל מיני "חמושים".
רמת הפיגועים עלתה בימי ראש השנה, אך אם נעבור בשקט את החג הבא, יכריזו ראש הממשלה ושר הביטחון שמדיניות הממשלה וצה"ל בלמו את הטרור. בתקווה שהשקט לא יופר על ידי אידיאולוגיה ופוליטיקה שיחזירו אותנו למדיניות המב"ם הכושלת.