לפעמים משפט אחד שנאמר לך בשיחה פנים אל פנים מקבל משמעות שאתה נושא איתך שנים ארוכות. אתה יכול להאזין לראיונות רדיו עם אנשים, אפילו לצפות בראיונות איתם בטלוויזיה ובשאר דרכי שידור הראיונות המוסרטים, אפילו לשמוע הרצאה של מישהו מעל במה, אבל אין דומה לכוח של מילים שנאמרות לך מפי אדם כאשר הוא ואתה נמצאים זה מול זה.
אני רוצה לספר על משפט אחד שאמר לי פעם, לפני שנים רבות, אליקים העצני בשיחה כזו איתו בביתו בקריית ארבע, חברון. משפט אשר אני זוכר אותו וחוזר אליו במחשבות הרבה פעמים. אני רואה מולי את התמונה: סלון בית תרבותי עמוס ספרים ואמנות, ואני יושב על ספה מול אליקים העצני, ואנחנו מדברים. זה לא היה ראיון עיתונאי, זה היה ביקור אישי. שאלתי אותו בין היתר שאלה כזו בערך: האם אתם לא יוצרים קשרים אנושיים עם השכנים הערבים?
את התשובה שלו אני זוכר בבהירות, כאמור. הוא הביט בי ואמר: "היו לנו קשרים נפלאים עם ערבים מהסביבה, אפילו ביקרנו אלה בבתים של אלה. ידידים. וזה נחתך יום אחד בבת אחת. כמו בסכין, כמו בסכין. פשוט, יום אחד ארגוני הטרור הפלסטיניים הודיעו להם שאין יותר קשרים אישיים עם היהודים, וזה פסק בבת אחת".
אני חוזר הרבה פעמים בראש על הניסוח הזה שלו: "זה נחתך יום אחד בבת אחת. כמו בסכין, כמו בסכין". הוא אמר לי אז עוד שהוא הבין בצער גדול שאין פתרון דרך קשרים אנושיים, או צורות דומות של פתרון. הוא סיפר עוד שהיו כמה מהחברים הערבים שהתנצלו לפני שהם ניתקו את היחסים, היו כמה שפשוט נעלמו בלי מילה. למדתי הרבה מאותו משפט מצער. בכלל, למדתי הרבה מאליקים העצני, שנראה לי נצחי, ולכן ההפתעה והצער כאשר הוא הלך שלשום לעולמו בגיל 96 היו גדולים. אהבתי לשמוע את הביט המיוחד שהיה בצליל הדיבור שלו. דיבור ששזור בו תמיד גוון חכם, רהוט, ועם זאת סוער ורב כיוונים.
בהזדמנויות אחרות שמעתי אותו מספר על ימיו כצעיר בישראל של שנות ה־50 המוקדמות, והוא סטודנט מפא"יניק באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא וסטודנטים אחרים החליטו לפעול למען קליטת העלייה העצומה מארצות האסלאם. הוא הלך בעצמו לגור במעברה. בתוך פחון. כדבריו, "קופסה מפח שיש בה חום לוהט בקיץ וקור מקפיא בחורף", והבין שלצד העולים שהגיעו מבתי עוני בארצות ערב, יש רבים מהעולים האלה שהגיעו מתנאים חומריים גבוהים. אני לא יודע כמה סטודנטים למשפטים או לכל תואר אחר היום היו לומדים מהשטח ולא מטבלאות אקסל על הבעיות האמיתיות של החברה. הוא גם הלך יחד עם חבריו הסטודנטים לעבוד בטורייה עם העולים בייעור, כדי להבין מדוע הם הקימו קול מחאה.
בימים אלה, שבהם ישראלים רבים מייחלים לתיקון במערכות המשפט, הוא הזהיר גם מהחזרה לימי מפא"י וההסתדרות של ראשית המדינה, שבהם לא היה כלל כוח למערכת המשפט, והיא הייתה עושה את דבר המפלגה במאה אחוז. לאדם לא הייתה כלל זכות עמידה בבג"ץ. זאת אומרת שעורך דין לא היה יכול להגיש טענה לבג"ץ, כי פשוט לא היו מקבלים אותו לדיון. ימים שבהם כל טענה משפטית נדחתה בעילת "טובת המדינה". כמו ישראלים רבים, גם אני חושב שאת מערכת המשפט של היום יש לשפר, אבל שווה גם לזכור את האזהרה של אליקים העצני: "אל תחשבו שאז היה גן עדן. חלילה לנו לחזור לימים ההם".
אליקים העצני זכה להיות בין המייסדים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אומנם הוא לא חתום על הכרוז למען ארץ ישראל השלמה באותה מודעה שהופיעה בעיתון, ובה 56 שמות ראשונים, אבל הוא נחשב בין המייסדים, יחד עם המועדון היוקרתי ביותר של השמות המבריקים ביותר של אנשי הרוח הישראלים בראשות נתן אלתרמן ומשה שמיר. רבים מהם מפא"יניקים בעברם, כמו העצני עצמו, אנשים שאין עוד כמותם בתנועת העבודה של היום (בין החותמים, אגב, גם חבר הקיבוץ שלי, נצר סרני, חיים בן אשר).
הוא הגשים את החזון כאשר עזב את ביתו ברמת חן ברמת גן ועבר לגור ברמת ממרא, בקריית ארבע, חברון. זה הבית היפה שבו ביקרתי אותו כמה פעמים. לא מספיק.