כמה שאני שונאת את הורדת הידיים שבין המצפון שלי לאימפולסיביות שלי. זו מגיעה לא ממקום של פריקת זעם, התקף רגעי, שעמום, אלא רק כשמשהו ממש בוער בי ומתנגש באי־דחיית הסיפוקים שלי, ואז אני משליכה רימון, מיד, לא סופרת 21...22...23..., אין התרעה ואין פתקי אזהרה לבנים המפוזרים על ראש ההמון, אלא ישר - בום, טרח, ירי. ואחרי שאני מסיימת להשליך את כל הרימונים, אני מוודאת הריגה, יורה לכיוון האויב הרגעי, לא בודדת, אלא צרורות, אוטומט, ולא מחסנית אלא תוף שלם.
ואז, כשמגיע השקט הגדול ועשן מפוזר בכל עבר, כשהאויב הוכנע, או לפחות ברח למקום שבו לא אוכל לראות אותו, אני נרגעת ומשאירה אחריי מקום זרוע הרס ובחיים כמו בחיים, לפעמים ההרס הזה הכרחי, ואצלי הוא מגיע רק אם פותחים עליי באש. לא סתם כך ובכל זאת, אם אני כבר במלחמה - אהיה חייבת לנצח.
וכשבא השקט של אחרי, אני נכנסת להתקלח. לא כמטאפורה, שבה השתמשתי מספיק בטור הזה, אלא פיזית, נכנסת למקלחת, וגם אם עשיתי פן יום קודם לכן, אהיה חייבת לחפוף את השיער ולעמוד זמן לא מבוטל תחת המים הזורמים - וזו אמורה להיות שעת רגיעה, הרי הוצאתי את כל הרע שהיה בי והוכחתי לאויב שמולי שאני לא פראיירית כמו שהייתי בעבר (והאמינו לי, הייתי. כשאת נולדת לא רזה, במצב כלכלי לא להיט ובלי הרבה ביטחון, את המטרה הכי קלה). אבל גם במקלחת הרגיעה הזו לא מגיעה, ואני נחרדת לשכב במיטה הגדולה שלי, כי אני יודעת שיבואו המחשבות ויבוא ההוא שאומר מי לגרדום ומי לחיים - המצפון.
והמצפון מגיע, הוא אף פעם לא מבריז, ואז אני תוהה (טוב, נכנעת שוב למטאפורות) אם לא הייתי קשה מדי, אולי יכולתי לירות בקליעים קטנים יותר, ואם האויב ההוא באמת הצדיק מלחמה כמו שנתתי לו. ואחר כך באות הדמעות או המרמור והשנאה לעולם הלא מוסבר הזה, כי אם נתונה לבני האדם רשות הבחירה, למה להם לבחור ברע פעם אחר פעם? ואני נרדמת.
בשבוע שעבר התכתשתי עם שתי נשים בדיוק על אותו הדבר, עכשיו הכי נוח לי לא לספר לכם את זה, כי בסוף הטור לבטח תתהו לעצמכם ובפני זה שעל ידכם ותגידו “נו, שתי נשים אמרו עליה אותו הדבר, לא הן הבעיה!", ואז יחייך זה שעל ידכם, יניח את הצלחות על שולחן השבת ויפטיר “טוב נו, מי שלא יודע לרקוד, אומר שהרצפה עקומה", ואתם תאמינו לו ואוטומטית תלכו אל הצד הנגדי, וזה מובן, שתדעו, שכך או כך, אוהב אתכם, בינתיים אפלטונית.
המקרה הראשון קרה בסוף מסיבת יום הולדת שאליה הוזמנו יחד אני והחבר הטוב שלי, זה שעליו אני מספרת לכם פה לא פעם. התיישבנו באחד משולחנות האבירים, כל אדם שהוזמן שילם 150 שקל וקיבל אוכל ושתייה ללא הגבלה מהמלצרים, הייתה מוזיקה טובה, מצגת מצחיקה שערכו חברי חתן יום ההולדת ומופע סטנד־אפ נחמד.
לידנו התיישבה אישה יפה, שערה בהיר ומעט קמטים מעטרים את פניה. היא לבשה חולצה חומה צמודה, שאת שוליה הכניסה לתוך ג'ינס צמוד עוד יותר, וקימורי גופה נראו היטב. החבר הטוב שלי חייך אליה מיד. “לא תמזוג לי יין?", שאלה.
“זה תפקיד המלצרים", ענה, “אבל בשבילך אשבור את החוקים".
היא פלרטטה איתו נורא, והוא... טוב הוא פלרטטן מטבעו, אבל כמה דקות אחרי כן, כשהיא קמה כדי ללכת לשירותים או לשוחח בטלפון, סיפר לי שזה משחק יפה, כי הם יצאו פעם, אפילו לא מעט זמן, כמעט שנה, וכל ה"כאילו לא מכירים" הזה עושה לו את זה מאוד וגם לה.
“אתה בטוח שהיא משחקת?", שאלתי.
“היא לא השתנתה", ענה.
כשהיא חזרה, הם המשיכו לדבר, אני התעסקתי בענייניי, שוחחתי עם שאר חברי השולחן והשארתי אותו איתה אף על פי שלא נפרדנו, כיסאותינו נשארו צמודים, קיוויתי בשבילו שאולי ישחזרו ימיהם כקדם, הוא נראה די מרוצה.
היין היה מצוין, חתן יום ההולדת, שהוא ספר במקצועו, השביע אותי מאה פעם לבוא לעשות החלקה, והסביצ'ה, אחד מהמאכלים שאני הכי אוהבת, הגיע בכל פעם שהצלחת התרוקנה.
“תגידי", שמעתי קול שבעוד כמה שורות תבינו אותו כקולות צעדי הצבא בדרך לכיבוש, “כתבת עליו כמה פעמים, נכון?" - שאלה אותי האישה מעברו השני והצביעה בכוס היין שלה על החבר שלי.
“ברור, קראת?".
“נו", אמרה בזלזול, “יש מישהו שלא קורא?".
“את לא נראית מרוצה", אמר הידיד.
“היא כותבת כאילו אתם בני זוג", ענתה והתעלמה מנוכחותי. שתקתי, הצבא כבר עמד על הגדר.
המשכתי לדבר עם חתן יום ההולדת על החלקות ולכמה זמן זה מחזיק והופ, ירייה ראשונה: היא זרקה זית לכיווני. ממש זית! עם שמן, שיכול היה לגמור לי את השמלה (שעלתה 80 שקל באינטרנט, אבל זה לא הסיפור).
הסתובבתי אליה.
“זו הדרך שלך לקרוא לי?", שאלתי.
“את מאוהבת בו?", היא הייתה כבר קצת שיכורה.
“לא, למה את שואלת?", הסתכלתי בה, חוסר ביטחון כזה לא פגשתי כבר הרבה זמן, והנה קולות המלחמה מתחילים להישמע.
“כי זה נראה ככה בטורים שלך", ענתה. “לא חושבת שאת הטעם שלו".
בום! זו מלחמה, אי אפשר לטעות בה.
כמה פעמים שתקתי בחיי כדי לא לפגוע באדם אחר, כמה פעמים העדפתי את רצונותיו של האיש שמולי או על ידי והכנעתי את רצונותיי כדי לשמור על הודנה, על שקט יחסי, כדי לא לעורר שדים. אבל קרה משהו השנה, מאז שהפכתי לאמא ומאז שפרשתי ידיים לעבר חירותי, הבנתי שהסטופר רץ מהר מאוד ולא באנו הנה כדי לסבול.
לבשתי שכפ"ץ ויאללה בלגן.
“לפי מה שאני זוכרת, גם את לא כל כך הטעם שלו", הסתכלתי עליה, “ואני רואה שאת עדיין לא יודעת להתלבש", צחקתי. ניצלתי את זה שהיא קצת שתויה, הרי לא הכרתי אותה מעולם ואפילו די מצא חן בעיניי מה שהיא לבשה.
“את מעייפת", אמרה לי.
“אז לכי לישון, אל תשכחי קתטר", השבתי ושבתי בנונשלנטיות מזויפת אל חתן יום ההולדת שסינן: “חצופה, חצופה, בשביל מה הזמנתי אותה בכלל". הידיד שלי שתק. טוב, לא ציפיתי שיתערב בזה.
ראיתי איך החליפה צבעים, איך הדברנות שלה הפכה לשתיקה יוקדת ובכל זאת לא יכולתי להפסיק, זוכרים? צרור יריות, בלגן, רימונים!
הידיד שלי חתך לי פוקאצ'ה ואמר משהו על הביס המושלם, חתן יום ההולדת ניסה לשתף איתו פעולה כדי להסיח את דעתי מהקרב, אבל לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי, וגם לא עזרו המלמולים שלה לכיווני ומבטי הזלזול.
אני לא זוכרת מה עוד הטחתי בה, אולי איבדתי את זיכרוני שעתיים אחרי כן במקלחת, ואולי היה זה במכוון, אבל אני יודעת שבלילה ההוא, הלילה של אחרי הקרב, הגיע המצפון ונגע בכל חלק מגופי. עצמתי עיניים וחיכיתי לבוקר, לא ידעתי שבבוקר למחרת יקרה לי כמעט אותו הדבר אבל עם אישה אחרת, אבל הפעם, המלחמה הייתה כפולה ומכופלת.
המשך יבוא.