לפני כמה שבועות יצא מארז חדש של שלושת התקליטים המקוריים של כוורת, וכולו תופינים. התקליטים עצמם צבעוניים־שקופים. מצורף לכל אחד מהם דף מילים וקרדיטים שלא היו בהוצאה המקורית. ויש אפילו פוסטר של “צפוף באוזן" - האלבום השלישי. אבל הממתק המשמעותי ביותר הוא העובדה שהתקליטים נשענים על המאסטרים המקוריים, שעברו שיפוץ יסודי (בניגוד לדיסקים שיצאו לפני כ־30 שנה, והיו פשוט המרה מוויניל). המארז הבהחלט לא זול הזה (מבית הד ארצי) אזל בתוך יומיים, וכרגע אין כוונה להדפיס אותו מחדש. אבל מה שכן ניתן להשיג, וזה מה שחשוב באמת, זה את התקליטים עצמם בגרסת הסאונד המחודשת.
הנחיתה של קופסת הפלאים הזו אצלי בבית גרמה לי לעשות משהו שלא עשיתי כבר שנים ארוכות: להקשיב לאלבומים של כוורת ברצף, ובנפרד. המוזיקה של הלהקה הזו היא כל כך נוכחת, כל כך בלתי נפרדת מהדנ"א המוזיקלי שלנו, עד שהתחלתי לקחת אותה כמובנת מאליה. ונטולת הקשרים. פשוט רצף בלתי נגמר של להיטים. אבל כשחוזרים לאלבומים עצמם, ברצף כרונולוגי, התמונה מתחילה שוב להתחדד. אז הנה כמה תובנות, מתוך האזנה מענגת לשילוש הקדוש הזה.
1."סיפורי פוגי" היה פשוט אלבום מושלם. מקצה לקצה. אלה לא רק השירים המעולים, אלא סוג של קונספט כללי של האלבום לכל אורכו. זה מתחיל בחיבור המדהים והכמו חללי בין ההקדמה של “מסיפורי פוגי אפשר ללמוד", לאורגן של יוני רכטר בפתיחת “שיר המכולת", וממשיך בדילוג המתמיד שבין חיוך ורצינות, שמגיע לשיאו בחיתוך בין “סיפור הארון" ו"לא ידענו מה לעשות" בראשית הצד השני. התחושה הכללית היא של מקשה אחת, כנראה משום שהאלבום בוסס - בעיקר ברוחו - על “אופרת פוגי", אופרת הרוק שדני סנדרסון יצר לפני הקמת הלהקה.
2. האלבום הבא, “פוגי בפיתה", כולל אומנם רצועות נפלאות, אבל הוא מאוד לא אחיד ונותן תחושה של אוסף של רצועות שהובאו משלל מקורות. קצת קשה לקשר בין “נתתי לה חיי" של האירוויזיון לקאבר של “הורה היאחזות" ואז ל"תמנון האיטר" המופלא. למשל. התחושה היא של אלבום שהוצא מהר כדי לשמר את ההצלחה.
3. המקרה של “צפוף באוזן", האלבום השלישי והאחרון, שונה. דווקא שם היה ניסיון ליצור אלבום מושקע ומהודק. חברי הלהקה עבדו עליו חצי שנה, והרעיון הבסיסי היה לבנות יצירה להקתית, שלא מבוססת רק על סנדרסון אלא נותנת מקום יצירתי לכל החברים. התוצאה הייתה רצף של שירים נפלאים באמת, שלא בהכרח קשורים זה לזה ויכלו למצוא את עצמם גם באלבומי הסולו של החברים. נאמר, “שיעור מולדת" של אפרים שמיר, “סוף ההצגה הלילה" של רכטר או “שיר הטמבל" ו"היא כל כך יפה" של יצחק קלפטר (אם כי, במקרה האחרון, השירה של שמיר הפכה אותו למקסים כל כך).
4. המסקנה פשוטה, ולא בהכרח נעימה. דמוקרטיה זו שיטה מועדפת לניהול מדינה, אבל לא להקה. כל עוד כוורת הייתה הלהקה של סנדרסון, היא הייתה מופלאה וייחודית. ברגע שהיא הפכה ליצור רב־זרועי (באופן טבעי ובלתי נמנע), חלק מהקסם הזה פג, וזה גם מה שהביא בסופו של דבר לסופה. כל מי שנכח בהופעת איחוד של כוורת, ומדובר באין ספור ישראלים, ודאי זוכר כיצד הלהקה הטמיעה את להיטי הסולו של חבריה לתוך ביצוע קבוצתי. זה נשמע טוב, זה היה חינני, אבל זה לא היה כוורת. ופה בדיוק קבור הכלב.
5. שבעת החברים ניגנו בצורה פשוט נהדרת, בהתחשב בגילם המאוד־מאוד צעיר דאז. עוד תרומה של הלהקות הצבאיות, שבהן הם שירתו, שהעניקו להם ניסיון שלא היה אפשר אז להתחרות בו. במקרה של קלפטר, אפשר להוסיף כבונוס מתוק את להקות הקצב.
6. התפייטויות על סאונד בדרך כלל עוברות לי ליד האוזן. ואני רחוק מלהיות רגיש לניואנסים של מיקס עדכני וגו'. אבל כששומעים את התקליטים המחודשים האלה, הפער בהשוואה לגרסת הדיסק המוכרת זועק. ואיזו זעקה נהדרת זו.
על הסכין
- ביטול פסק הדין שהתיר הפלות על ידי בית המשפט העליון בארצות הברית צריך להיות צלצול השכמה עולמי. אתה לא צריך להיות “פרוגרסיבי" או שמאלן כדי לתמוך בזכות של אישה על הגוף שלה. והזכות להפיל היא חלק בלתי נפרד מהזכות הזו. העובדה שהפסיקה הזו גרמה פה לשמחה בקרב שמרנים חילונים פשוט מדהימה אותי. פשוט, תחשבו על הבנות שלכם.
- "אהבה ואנרכיה" (נטפליקס). לא מבין איך הצלחתי לפספס את העונה הראשונה, אבל כעת הגיעה השנייה וצמצמתי פערים. סדרה שוודית על בחורה עם נפש גבולית, שנקרעת בין הניסיון להיות “נורמלית" ובין הצורך להיות אמיתית. וכל הקונפליקט המאוד חינני הזה מתנהל בעיקר בהוצאת ספרים, שבה היא עובדת, כשלעצמה זירת קרבות רוויית יצרים.
- "You Don’t Know Me" (נטפליקס) היא מיני סדרת מתח אנגלית, המבוססת על ספרו של אימרן מחמוד, שהגיבור שלה מואשם ברצח של סוחר סמים. כמקובל בז'אנר, במהלך הסדרה שמשלבת בין המשפט וקטעי העבר לא ברור עד הרגע האחרון מי באמת היה הרוצח, וזה מצליח להיות מותח ומעניין עד הסוף.