התאים שמהם עשויה רקמה חברתית נמצאים תמיד לנגד העיניים. תחנת הרכבת ביום ראשון, למשל, סיפרה לי את סיפור מדי צה"ל של הבנות. סליחה על התיאור הפלסטי, אבל כשבמדרגות הנעות שלפניי טיפסו שלוש חיילות שהיו עסוקות במשנה מרץ בחילוץ המכנסיים מתוך איזה איבר מכלל איבריהן, וכשבאוטובוס לידי ישבה חיילת עם גב מיוזע וניסתה להתמודד עם כתמי הזיעה עוד לפני שהיום התחיל - חשדתי שיש פה משהו.
יותר נכון, תהיתי איך ייתכן שעדיין יש פה משהו. אותו משהו שעוד הכרנו חברותיי ואני מהצבא. למשהו הזה קוראים אי־התאמה, ובצבא כמו בצבא, גם כאן מדובר בשלושה חלקים: אי־התאמה של הבד לייעודו, אי־התאמה של הגזרה ללובשות אותה ואי־התאמה לאקלים שבו המדים נלבשים. הדבר נכון לכל עונות השנה.
יש הרבה פרקים שהייתי מדלגת מעליהם בחיים. השירות הצבאי הוא בפירוש לא אחד מהם, מכל מיני סיבות. העיקרית שבהן היא העובדה שאני אזרחית המדינה הזו, מאמינה בטוב שבה ואוהבת אותה. אני אוהבת גם את סיפורי האלתורים שנולדו בצה"ל. אחד החביבים עליי קשור למלתחה של החיילים: בחורף 1948, כשצה"ל היה בן חצי שנה בערך, מצא אהרן בקר, שהיה מנהל "המוסד לאספקה", מציאה בבלגיה: מלאי גדול של בטלדרסים, מעילי קרב מתוצרת אנגליה במחיר טוב.
זו הייתה תושייה במיטבה, אלמלא התגלה, כשהמשלוח הגיע, שהמעילים נועדו במקור לילדיהם הקטנים של החיילים הפולנים שהועברו למזרח התיכון במלחמת העולם השנייה. כמובן שצריך היה לוותר על המשלוח ולמצוא פתרון אחר. אף אחד לא חשב לאלץ את חיילי הצבא הצעיר להידחס למדי ננסים.
א' היא תופרת מקצועית כבר 40 שנה. את מה שקורה בעשור האחרון עם מדי א' של החיילות היא מתקשה לקבל בהכנעה, אם כי טמונה בו בוננזה כלכלית יפה. ערימות על גבי ערימות של מדי חיילות מונחות אצלה בהמתנה לתיקון. ההסבר שלה: יש פגם בגזרה של המכנסיים. היא נמוכה מאוד בגב ואין כמעט חיילת שלא צריכה להוסיף חתיכת בד כדי שהמדים לא ייתחבו לה לישבן. "חיילות סובלות. אין מילה אחרת. למה לזלזל ככה בבנות? למה הן צריכות להיראות ככה? הרי הן מייצגות את המדינה שלנו!", היא אומרת.
שוחחתי עם כמה חיילות. כל אחת מהן קיבלה במעמד הגיוס שלושה זוגות מכנסי א' העשויים דקרון ממשפחת הפוליאסטר ושני זוגות מכנסי ב' - דגמ"ח מבד עבה. זה שמכנסי ב' לא משהו, הן אומרות, מילא. התרגלנו ללבוש אוהל. מדי א' הם העונש האמיתי. דור אחר דור משלים עם העובדה שהבד לא נושם. מה זה לא נושם, לכל זוג מכנסיים צריך בלון חמצן צמוד. אבל הגזרה, מה איתה? בלית ברירה, הן משקיעות בתיקון. תיקון מכנסיים וחולצה עקומים לתפארת עולה בין 120 ל־150 שקלים. משכורת צבאית חודשית לחיילות עורפיות עומדת על כ־1,200 שקלים. החשבון ברור.
כארבע שנים חלפו מאז קול הצעקה שהקימו חיילות באותו נושא. מאז, מרביתן השתחררו מהצבא והגיע דור חדש שסובל מאותו דבר בדיוק. חלקן פנו אל קמ"ט אוכלוסיות בצה"ל, וקיבלו הבטחה חתומה שהגזרות יוחלפו החל מחודש מרץ 2021, כמו שכתוב במכתב ששמור אצלי. זה אולי קורה, אבל מעט ולאט מדי.
שאלתי את דובר צה"ל מה חדש, והנה גם למראה נושן יש רגע של הולדת. התשובה דומה להכרזות של צה"ל מהעבר: "כחלק מהרצון לשפר את איכות וחוויית השירות של משרתי ומשרתות צה"ל, ולאור אי־שביעות הרצון שעלתה בקרב משרתות רבות, הוחלט לשנות את דגם מכנסי הנשים לגזרה גבוהה, על מנת לתת מענה לצורך שעלה.
המכנסיים בגזרה החדשה מחולקים מאז ספטמבר 2021 למתגייסות בשרשרת החיול. במקביל נעשית עבודת מטה רחבה הכוללת בחינת סוגי בדים וגזרות, בשיתוף גורמי מקצוע מובילים בתחום עיצוב ההלבשה, גורמי אגף כוח האדם, ובשילוב קבוצת מיקוד רחבה של נשים מיחידות צה"ל השונות. הצעות שיעלו במסגרת עבודת המטה יעברו בדיקות קפדניות הכוללות בקרת איכות, עמידות, גמישות ובהתאם תגובש תוכנית הטמעתם בצה"ל". נמשיך להחזיק אצבעות ולהאמין בטוב. הרי אם נפטרנו מחצאיות המיני הצה"ליות, הכל אפשרי.
המלצתרבות
הנה המלצה שכולה טוב: על ארגון לקט ישראל העוסק בהצלת מזון כתבתי לא אחת. עכשיו הארגון יוצא בשיתוף "שבת מתוקה" בפרויקט שנולד בזמן הקורונה כדי להפיג בדידות של קשישים, במיזם חדש הקורא למשפחות לצייר ציורים ולהכין ברכות. אלו יצורפו לסלי מזון שעמותת שבת מתוקה מחלקת בכל סוף שבוע לקשישים ולניצולי שואה בכל רחבי הארץ.
הפרויקט מתבסס על מרצם של מתנדבים שמגיעים לקראת כל סוף שבוע למוקדים שונים ברחבי הארץ ואורזים סלי מזון עם מגוון מוצרים המותאמים לצרכים של הקשישים, מחלקים אותם ומארחים להם לחברה. להעלאת הציורים והברכות: leket.org