כבר במוצאי שבת, במשדר המקדים לגמר ליגת האלופות בערוץ הספורט, הפנמתי שתם הטקס. קולו הסדוק של מודי בר און, שליווה כתבה לקראת משחק הגמר, הכניס אותי לדה ז'ה וו עם מאיר איינשטיין. לתכנית יציע העיתונות ששודרה לפני חמש שנים וחצי, בה בישר מיורה לאומה שהוא חולה במחלה קשה.
מודי לא בישר. דוברות בית החולים איכילוב עשתה את העבודה בשבילו, כי מודי היה אדם ששמר על פרטיותו בדיוק כמו 'מיורה'. הם לא היו טיפוסים של ברנז'ה. מיורה היה עיתונאי ושדר עם חתימת קול נדירה. מודי היה מוסד של תרבות ושל ספורט: סטנד אפ, תסריטאות, יצירה דוקומנטרית נדירה באיכותה, והגשה אישית שנשענה על אהבה לספורט, בעיקר לכדורגל. המושג "תבלו" שיצר, ליווה את שידורי ליגת האלופות ב-26 השנים האחרונות, הוא היה בין יוצרי ומגישי ערוץ הקיבוץ, שליווה את כל המשחקים בערב נתון. הסרטונים שכתב וביים לקראת משחקי הגמר באלופות, היו יצירה, אי אפשר להגדיר אותם אחרת.
הוא אהב גם כדורגל ישראלי, גם בפעמים המעטות שביקר, הוא עשה את זה בחן של אומן והתמקד בגופו של עניין ולא בגופו של אדם. מודי חלה בדצמבר 2021 עבר את כל הטיפולים הקשים שהחריבו את גופו, למד את המחלה, הבין והפנים את מצבו. היום בצהריים הוא סיים את הקדנציה כאן. בעונה הבאה של ליגת האלופות, הוא כבר יגיש את האולפן בגן עדן, יביט באלוהים וג'מעת המלאכים שלו ויאמר להם: תבלו.
אומרים שלכל אדם יש תחליף. למודי בר און לא יהיה תחליף, כי הוא היה נדיר באיכותו.
יהי זכרו ברוך.