כמעט מבלי משים פרצה לנו עוד התקוממות ערבית.
המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל נמשכת כבר יותר ממאה שנים. בימי המנדט, מתוך תקינות פוליטית מגעילה שהקדימה את זמנה, וכדי להצדיק את מדיניות ההבלגה שכפה היישוב היהודי על עצמו – קראו לזה "המאורעות". שם סטרילי. אובייקטיבי. אחר כך, בין כ"ט בנובמבר לה' באייר – זו הייתה מלחמת אזרחים. הכנופיות הערביות שלהם, ההגנה הפלמ"ח אצ"ל ולח"י שלנו. אחר כך מלחמות, גדולות וקטנות, ומאבק בטרור הערבי, אבל עד שנת 2000 ערביי מדינת ישראל לא העזו להתקומם.
באוקטובר 2000 הם ניסו לראשונה לשרוף את המדינה. ספגו 13 הרוגים ונרגעו לכמה שנים טובות. אבל בהדרגה "הדור הזקוף" שלהם תדלק עצמו בהרבה חוצפה שגברה נוכח רפיסות ממשלות ישראל. ועכשיו הוא הופך לנגד עינינו ל"דור מתקומם". בפרעות שחוללו ערבים בימי שומר החומות - זה התלקח. המטומטמים המלומדים שלנו הסבירו: זה הרמדאן, זה הקיפוח, זה ריקוד הדגלים. ובמקום לשלוח לעשרות שנות מאסר את מאות הפורעים שהשתתפו במעשי לינץ' מזוויעים – דנו אותם לשישה חודשי עבודות שירות. כי הרי עד לרגע ששרפו את מלון "האפנדי" בעכו ודנו למוות בייסורים נוראים את אבי הר־אבן, הפורעים היו "נורמטיביים".
ועכשיו זה שוב הולך וגואה: מהומות דמים בהר הבית, דגלי אש"ף באוניברסיטת תל אביב, בלוד ובלב ירושלים. וכיוון שהמדינה השאירה בידי הערבים את הר הבית שבו הם שולטים למעשה, וישראל מאפשרת למדינה זרה – ירדן – לקבוע כמה שומרים ערבים יהיו שם – זה יהיה המוקד שממנו ועליו יפרצו עוד ועוד פרעות של ערבים.
זה הר הבית – והדגל. עד הסכמי אוסלו, והפשע של הכרת ישראל בארגון הטרור אש"ף כנציג הלגיטימי של ערביי ארץ ישראל, היה דגל אש"ף דגל ארגון טרור. מי שהיה מניף אותו הכריז על עצמו כעל אויב והיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק.
ואז חתמה ישראל על הסכמי אוסלו. על פי הצהרות רב־המרצחים ערפאת - אש"ף חדל לכאורה להיות ארגון טרור. למעשה – הפך רצחני הרבה יותר. את מחיר הפשע שילמנו באינתיפאדה השנייה. סוגיית העבירה הפלילית בהנפת הדגל נותרה עמומה. ב־1993 עתר חבר הכנסת שאול יהלום נגד המשטרה, מדוע אינה אוכפת את החוק האוסר הנפת דגל אש"ף. ומפכ"ל המשטרה דאז, רפי פלד, ענה כי "בעקבות הסכם השלום, אין ארגון אש"ף מהווה ארגון טרוריסטי, ולפיכך הנפת דגל אש"ף אינה מהווה עבירה". זה היה כמובן שקר, אבל היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, וגם אליקים רובינשטיין אחריו, הורו שלא לפתוח בהליכים פליליים נגד המניפים את הדגל הפלסטיני, בגלל "חוסר עניין לציבור". אבל היום יש עניין לציבור. חייב להיות עניין.
המדיניות המעשית של המשטרה הייתה – ועודנה – למנוע הנפת הדגל או להסיר אותו רק במקרים קיצוניים כשיש חשש שהנפת הדגל תפגע בשלום הציבור. והיום אין עוד "חשש" כזה, אלא ודאות מוחלטת.
הפורעים הערבים מניפים אותו כשהם תובעים שליטה בישראל. חופש השתוללות והרס. אוטונומיה למעשה בנגב, בגליל, בהר הבית ובירושלים כולה, ביפו ובעכו ובלוד וברמלה. הם יוצאים לזרוע הרס, לרצוח, לשרוף, להטיל אימה, חוצפתם הולכת וגוברת. מנהיגיהם וחברי הכנסת שלהם מעודדים אותם. מסיתים אותם. מכים שוטרים וחיילים בשידור חי. הדגל שלהם הוא נס המרד. החוצפה היא המנוע. התגובה הרופסת של מדינת ישראל היא הדלק למדורה. והסמרטוטים בממשלת ישראל מנגבים את טיפות הבנזין וממלמלים: זה רק רוק. בפרוץ פרעות שומר החומות הבטיח המפכ"ל להיאבק "בקיצונים משני הצדדים". וכשמאה פורעים ערבים זורעים הרס בבית החולים הדסה הר הצופים אחרי שבן משפחתם מת – אומר שר הבריאות המתרפס בפני האלימות הערבית – שאסור להתגזען כי "האלימות היא נחלת יהודים וערבים". זה נכון. אבל אצל ערבים – פי אלף. ואינני זוכר מקרה שבו הגיעו לבית חולים מאה "בני משפחה" יהודים עם חולה ופתחו במסע הרס כשנודע להם על מותו.
מאה הפורעים הגיעו כחלק מההתקוממות הערבית המשתוללת. בית החולים מבחינתם הוא סמל שלטון ישראלי. ולכן פגעו בו ברופאים ובאחיות. בבית החולים מקאסד – לא היו נוהגים כך. ושר בריאות שמסרב לראות את הלאומנות הערבית ורואה בהתפרעות סתם עוד מקרה אלימות נגד צוותים רפואיים - הוא במקרה הטוב שוטה הכפר ובמקרה הרע – משת"פ של התביעות הלאומניות הערביות.
וחבר מפלגתו של הורוביץ, השר עיסאווי פריג', דורש שהתגובה לגל הטרור של החודשים האחרונים תהיה הגדלת התשלומים לרשות הפלסטינית והפסקת קיזוז המשכורות למחבלים. הוא גם תוקף בחריפות את המשטרה על שניסתה למנוע הנפת דגלי אש"ף בהלוויית שירין אבו עאקלה ומתגאה בכך שדגל האויב הזה מוצג על שולחנו לצד דגל ישראל בדיונים רשמיים. מי ששומע את זה ולא מזדעזע - סובל כנראה מעיוורון מוחלט למשמעות הדגל הערבי, או שממש מעונין בהפיכת ישראל למדינה דו־לאומית. וראש הממשלה היודע ששר בממשלתו מציג דגל אש"ף על שולחנו היה חייב להדיח אותו לאלתר, אם לא היה מעוניין רק בהמשך שלטונו הרעוע. גם אם פריג' ישיר "בילאדי בילאדי" מעל דוכן הכנסת, בנט יאטום את אוזניו ויגיד "לא שמעתי כלום. זה סתם זמזום".
החודש מקיים צה"ל תרגיל רב־ממדי "מרכבות האש". בין השאר מתרגלים מתקפת חיזבאללה נרחבת, רקטית וקרקעית. אזעקות נשמעו בתל אביב וחיפה. כוחות צה"ל נעים בשטח, בכבישים ובערים. אבל ראש עיריית אום אל־פחם בחוצפתו דורש שכוחות צה"ל לא ייכנסו לעירו, כי זה "פוגע ברגשות התושבים". וגנץ מבטיח "לבחון את הבקשה".
אבטחת ציר התנועה הראשי של כוחות לצפון דרך ואדי ערה היא לקח צבאי מפורש ממה שהתרחש בשומר החומות. צה"ל הבין שמדובר באויב מבית, המתכוון לשמש גיס חמישי בעת מלחמה. הרמטכ"ל הבין שצה"ל אינו יכול להיכנע לטרור הערבי מבית והורה לוודא ששיירות צבאיות מסוגלות לעבור בכל מקום בתחומי מדינת ישראל. אבל ראש עיריית אום אל־פחם כועס כי חיילי צה"ל מפריעים להם להתכונן לחסימת הצירים בזמן מלחמה. וגנץ – הבטיח לבחון, ואחרי שעות אחדות – התקפל. ונראה כי התרגיל לא יתקיים באום אל־פחם. איזו כניעה משפילה. איזה ניצחון להתקוממות הערבית.
אז מה צריך לעשות?
בהוראת שעה – אכיפה גורפת של איסור הנפת דגל אש"ף, או כל ארגון טרור ערבי אחר. ואכיפה תקיפה של כל מי שמזדהה עם ארגוני הטרור הללו.
בהוראת שעה: כל שכונה שממנה יוצאים מתפרעים נושאי דגלי האויב, משליכים אבנים ובקת"בים, מכים שוטרים – יוטל עליה עוצר לשבוע ימים. אין יוצא ואין בא. חיפושים מבית לבית אחר נשק, תחמושת, זיקוקים וכרזות הסתה, ומעצרים עד תום ההליכים. ישראל ידעה לעצור לחודשים ארוכים מפגינים "כתומים" נגד ההתנתקות, שנתפסו בעיני אריאל שרון כסכנה קיומית לשלטונו ולתוכניותיו. ולפיכך תתכבד ממשלת ישראל ותעצור כך את ההתקוממות הערבית התופחת לנגד עינינו.
כל תרגילי צה"ל, הכוללים תנועת גייסות, צריכים לעבור ביישובים ערביים. הכוחות יתפסו שטחים שולטים ויתרגלו פתיחת צירים בתוך אוכלוסייה עוינת בזמן מלחמה. זה הכרחי שצה"ל יידע לפתוח לעצמו צירי תנועה בתוך המדינה בדרך לחזית. זה חיוני גם כדי להזכיר לערבים שהם לא בעלי הבית כאן. ושהמרד שלהם ירוסק בכוח אם יימשך.
מי שיתחייב לנהוג כך – יזכה בקולי בבחירות הקרבות והולכות.